מחכים לגדעון

למשטרת ישראל כל כך אכפת מנפגעים פלסטינים, שהיא טורחת לגבות מאחד מהם עדות רק אחרי שעיתונאי מתקשר אליה

בפברואר 2014, יצאו שני פלסטינים מהכפר חווארה, אחמד בסאם אחמד עודה ופואד דאוד סלים שחאדה, לעבודה בשדה. לפתע, הם מצאו את עצמם מותקפים על ידי קבוצת אזרחים ישראלים שרגמו אותם באבנים מן המארב. לאחר מטח האבנים, הסתערו הישראלים על שני הפלסטינים במוטות ברזל והכו אותם באלימות חריגה. ברקע, ירדו בעצלתיים כמה חיילי צה”ל מכיוון יצהר לעבר האירוע. האזרחים הישראלים התפזרו מהמקום בכיוון יצהר אחרי שאחד החיילים אמר להם “מספיק”. את האירוע עצמו תיארנו כאן. למותר לציין, כמובן, שחיילי צה”ל לא ביצעו את חובתם החוקית, לא הגנו על הפלסטינים ולא עיכבו את התוקפים.

באירוע היו שני נפגעים, כאמור: עודה ושחאדה. שחאדה, שנפצע משמעותית קשה יותר, פונה לבית החולים איכילוב. בפוסט הזה נעסוק בצורה שבה טיפלה משטרת ישראל בתיק תקיפה חמור על רקע לאומני.

ובכן, עודה הגיש תלונה לשוטר ישראלי במת”ק חווארה בתחילת חודש מרץ 2014, שלושה ימים לאחר התקרית. הוא ציין את מה שאירע והוסיף שיחד איתו היה עוד קורבן, שחאדה. תשעה ימים לאחר מכן – כי מה בוער? – חוקר של המשטרה מנסה להתקשר לעודה. הוא לא מצליח, אז הוא יורד מהסיפור. כי בסך הכל מדובר בתקיפה חמורה של שני אנשים על אדמתם לא משהו שצריך להתרגש ממנו יותר מדי.

ב-7 באפריל, פונה עורכת הדין שלנו נועה עמרמי אל המשטרה כדי לברר איך מתקדם התיק. מרישומי המשטרה נראה שזו הפעם הראשונה שהם קלטו שיש עוד קורבן פרט לעודה, אבל לא נראה שזה טרד את מנוחתו של מישהו שם יותר מדי. כעבור שלושה ימים מנסה חוקר להתקשר לשחאדה, לא מצליח ויורד מזה.

עודה ציין בעדותו שהוא ראה את הרבש”ץ של יצהר במהלך התקיפה יחד עם המתנחלים. יש להתייחס לעדות הזו בזהירות, כי פלסטינים לא תמיד מבחינים בדיוק בין סוגים שונים של אנשי בטחון ישראלים, ולעתים כשהם אומרים “רבש”ץ” הם מתכוונים בעצם לאחד מחברי כיתת הכוננות של ההתנחלות. על כל פנים, ב-10 באפריל מנסה שוטר לברר אם הרבש”ץ של יצהר אכן היה במקום.

אילו החקירה היתה מתנהלת בצידו השני של הקו הירוק, יש להניח שסתם אזרח שהיה נטען שהוא מעורב באירוע תקיפה כה חמור היה מזומן לחקירה, אולי אף באזהרה. אבל החקירה הזו התנהלה בגדה המערבית ובמקרה שלנו הסתפק השוטר בשיחת טלפון לרבש”ץ של יצהר. זה ענה בתגובה שהוא לא היה שם כי הוא היה במילואים. לטענה הזו קוראים אליבי, ואליבי יש להוכיח; אבל השוטר לא דורש מהרבש”ץ להוכיח את הדברים, לא מנסה לברר את אמיתות האליבי בעצמו, ומסתפק בהצהרה של הרבש"ץ.

יומיים לאחר מכן, מתעדת המשטרה עוד שיחת טלפון עם עו”ד נועה עמרמי, ששבה ומזכירה שיש קורבן נוסף לתקרית שהמשטרה לא טרחה לגבות את עדותו. אנחנו, נזכיר, 43 ימים אחרי התקרית עצמה.

ויש להניח שכך זה היה נמשך: עורכת הדין שמייצגת את הקורבנות מתקשרת, המשטרה רושמת תיעוד שיחה ושולחת את הנושא למגרסה מטאפורית. אבל ב-16 באפריל, ארבעה ימים אחרי השיחה השניה של עו”ד עמרמי עם המשטרה, פוקד את המשטרה אסון יחסי ציבור.

הסיטואציה נראתה כך: דובר המשטרה מתקשר אל החוקרים ואומר שיש לו עיתונאי על הקו, גדעון לוי, ושזה רוצה לדעת למה בעצם המשטרה לא טרחה לגבות עדות מקורבן תקיפה חמורה 47 יום לאחר תקיפתו. החוקר הנרעש, שמתעד את השיחה יום לאחר מכן, מודיע לדובר שהוא יודע על הקורבן הזה רק שבוע. אבל ב-17 באפריל, יום אחרי שיחת הטלפון של גדעון לוי, אכן מתייצב חוקר בבית החולים וגובה את עדותו של שחאדה.

התקיפה של שחאדה היתה מהחמורות ביותר שתיעד יש דין. הוא תיאר אותה כך: "הרמתי את הידיים כדי להגן על הראש. כשאני עם הידיים מורמות ומגן על הראש, הם הכו אותי ביד ועשו לי שם שני שברים. קיבלתי מכה חזקה מאד בראש ומכה חזקה בלסת. ברגל ימין יש לי לפחות שמונה שברים – כולל הברך וכולל כל הרגל. זה היה מאלוהים ששישה אנשים הכו אותי ביחד באותו הזמן, כי הרבה מאד פעמים האלות ברזל נתקעו אחת בשניה. זה אולי היה ההגנה היחידה שהיתה לי, כי הם כל הזמן נתקעו אחד בשני. אם זה היה תוקף אחד או שניים, בטח היו הורגים אותי".

האם המשטרה עושה משהו עם העדות הזו? בואו לא נסחף. היא יכולה עכשיו לומר לגדעון לוי שהקורבן מסר עדות, אבל יותר מזה היא לא עושה. ב-16 במאי היא סגרה את התיק בעילת עבריין לא נודע. כשבדקנו את התיק המשטרתי כדי לבחון הגשת ערר, הסתבר שהוא מכיל את המסמכים הבאים:

א. את עדותו של עודה.
ב. תיעוד של המגעים בין יש דין והחוקרים.
ג. תיעוד של שיחת הטלפון בין החוקרים והרבש”ץ של יצהר.
ד. שיחת טלפון קצרה לחטמ”ר שומרון, בנסיון לברר מי היו החיילים במקום.
ה. תיעוד של השיחה בין הדובר ובין החוקר ביחס לגדעון לוי.
ו. עדותו של שחאדה.

וזהו.

המשטרה לא טרחה לזמן את הרבש”ץ לחקירה באזהרה; היא לא טרחה לשאול אותו אם, בהנחה שהוא אכן לא היה במקום, האם מי מאנשיו היה שם, וגם לא מי החליף אותו בהיעדרו. היא לא טרחה למצוא את החיילים שהיו במקום; אלה היו ודאי זוכרים את התקיפה בבירור – אם מישהו היה עושה את המאמץ המינימלי של מציאתם וגביית עדויות מהם כל זמן שזכרונם טרי.

המשטרה, בקצרה, לא עשתה כלום.

ביולי 2014 הגישה עורכת הדין שלנו, רוני פלי, ערר על ההחלטה של המשטרה לסגור את התיק. הערר התקבל. המשטרה עשתה קולות של חקירה, כי לא היו לה הרבה ברירות, אבל סגרה את התיק שוב בעילת על”ן באוקטובר 2015.

ובכן, תשמחו לדעת שבשנה ושלושה חודשים שחלפו מאז שהוגש הערר, נקטה המשטרה בשתי פעולות חקירה שלמות:

א. היא חקרה את הרבש”ץ של יצהר.
ב. הוא הציג לה אישור על כך שהיה במילואים.

כששאלו החוקרים את הרבש”ץ מי החליף אותו, אמר שהוא לא זוכר כי חלף המון זמן. בהנחה שהרבש”ץ של יצהר איננו שר אלפים ואין לו שרי מאות שסרים למרותו, הטענה שהוא לא זוכר מי החליף אותו קצת בעייתית. מצד שני, לאור העובדה שהמשטרה טרחה לחקור אותו רק שנה וארבעה חודשים לאחר האירוע, קשה לבוא אליו בתלונות.

ומה עם החייל, העד לתקרית?

הגשנו ערר שני. באפריל 2016 התבשרנו שהתיק נגנז, כלומר נסגר אלא אם יימצאו בו ראיות חדשות – אלא שלא יינקטו פעולות חקירה כדי למצוא כאלה. גם אם ייעשה לנו נס והתיק ייפתח מחדש, הסיכוי למצוא את החייל, שוודאי שוחרר מזמן, נמוך מים המלח.

אז בפעם הבאה שמשטרת ש”י אומרת לכם שהיא לוקחת פשיעה לאומנית ברצינות גמורה, זכרו את התיק הזה ואת שלל פעולות החקירה שהיא ביצעה. ככה נראית אכיפת החוק הישראלית בשטח.