לעצמאות ישראל

 אנחנו חוגגים הערב עצמאות, אבל לא נוכל להיות עצמאים אם לא נפסיק למשול באחרים 

ישראל תתחיל הערב (ב') לחגוג את יום העצמאות ה-65 שלה. כמדי יום עצמאות – ושורה של חגים אחרים – הפלסטינים בגדה המערבית יהיו נתונים לסגר. אתם יודעים, ההודעה הקצרה הזו בסוף מהדורת החדשות, שכמעט כבר לא מתייחסים אליה, שאומרת שהוטל סגר עד צאת החג.

ב-20 השנים האחרונות, עצמאות וסגר הלכו יד ביד. הודעה ארוכה ביחס על מה שיעשו הישראלים בחג, והודעה קצרה, לאקונית, יוצאת ידי חובה, על כך שיכולת התנועה של כמה מיליוני בני אדם הוגבלה. התרגלנו. אף אחד כבר לא שם לב.

רשמית, ישראל עצמאית כבר 65 שנה, מאז שבן גוריון הקריא את ההצהרה ההיא. ביומנו כתב ביובש "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון." לימים יאמר ש"כולם יצאו לרקוד, אני לא רקדתי." הוא ידע שישראל תצטרך לחיות על חרבה.

19 שנים לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, נחלה ישראל נצחון פירוס. הוא היה נצחון אדיר, כל כך אדיר עד ש-46 שנים אחריו אנחנו עדיין מנהלים את תוצאות המלחמה ההיא, שלא הולכת לשום מקום. אחרי מלחמה נוספת, הגענו לחוזי שלום עם מצרים, ואחרי שהסכמנו להתחיל ולדבר עם הפלסטינים, גם עם ירדן.

אבל החל מיוני 1967, כמה שבועות אחרי יום העצמאות ההוא, ישראל חדלה להיות עצמאית. היא הפכה למשעבדת של מיליוני פלסטינים – בגדה וברצועה – והמשעבד לעולם איננו חופשי. הוא תמיד חושש מן המשועבד, ובאיטיות אך בעקביות הוא משעבד את עצמו לצורך להמשיך ולהחזיק במשועבדים.

הנצחון של צה"ל ב-1967 היה הנצחון הגדול האחרון שלו. שנה אחר כך, בפעולת כראמה, שבה פעל נגד כוחות פלסטיניים וירדניים, הוא נחל את התבוסה הראשונה. מלחמת יום הכיפורים היתה נצחון טקטי – וחתיכת נצחון טקטי, מהגדולים בהיסטוריה – אבל תבוסה אסטרטגית: ישראל איבדה למעלה מאלף חללים בנסיון להמשיך ולהחזיק בסיני, ואחרי המלחמה ההיא ויתרה על חצי האי. מאז, נוחל צה"ל תבוסה אחרי תבוסה. הסיבה לכך פשוטה למדי: כמעט ולא נותרו לו צבאות סדירים להתמודד איתם. הוא נאלץ להתמודד עם התנגדות עממית. את זו אי אפשר לנצח,  לא בלי מחירים שהדעת והמצפון אינם סובלים עוד. צה"ל הפך, באיטיות אך בעקביות, לצבא כיבוש, לצבא של כוחות חיל מצב שעסוקים בדיכוי התקוממויות. לכך היה מחיר כאשר נאלץ להתמודד עם צבאות אחרים, צבאות של ממש.

כל כוח משעבד, מהספרטאנים וההלוטים שלהם עבור בדרום האמריקאי וסיוטיו ממרד עבדים וכלה בצרפתים באלג'יריה ובוויאטנם, רדוף פחדים ממה שיעשה לו המשועבד אם ישתחרר. התוצאה היא הידוק החגורה שעל צווארו של המשועבד, ובהתאם גם הגדלת פחדיו של המשעבד. לזכותו של המשעבד ייאמר שבמובנים רבים הוא אדם מוסרי: הוא יודע שמעשיו אינם מוסריים והוא יודע שהוא יצטרך לשלם עליהם. את התשלום הזה הוא מנסה לדחות.

וכך, ככל שהזמן חולף, המשועבד מעוות את דמותו של המשעבד. הוא פולש לחלומותיו והופך אותם לסיוטים. הוא נוכח-נעדר, הוא תמיד שם. כל החלטה, גם כאשר שמו איננו מוזכר, מביאה אותו בחשבון. עד לנקודה שבה חירותו של המשעבד, יכולתו לחגוג, יכולתו להירגע, תלויה במישרין בכך שיבדוק היטב את כבליו של המשועבד. עד לנקודה שבה הוא מביט במראה ואיננו מכיר את עצמו. עד לנקודה שבה האסיר והסוהר כבולים זה לזה, מבלי יכולת להשתחרר.

ויש תירוצים, תמיד. אין ברירה. מה יקרה אם. והרי כל כך הרבה דם נשפך ואיך נאמר שנשפך לשווא. אבל בסופו של דבר, העובדה ברורה: ישראל חדלה להיות עצמאית ב-1967. היא קשרה את עצמה לשטחים, ושוב איננה זוכרת איך להתיר את הכבלים. אם היא רוצה לחזור אל עצמה, אם היא רוצה לשוב ולהיות לחברת מופת ולא לחברת קסרקטין, היא צריכה לשחרר את עצמה ואת הפלסטינים.

התהליך לא יהיה נטול כאבים, אבל הוא הכרחי. בעתיד זה יכאב יותר, לא פחות. אם אנחנו אכן רוצים מדינה ש"תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," הרי שאנחנו צריכים שכאשר נחגוג שוב עצמאות, בעוד שנה, נוכל לומר לעצמנו שהפעם זו עצמאות שאיננה תלויה בסגר, שאיננה תלויה בפגיעה בעצמאותו של עם אחר. לכותבי מגילת העצמאות היה את האומץ לכתוב "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו." הדברים הללו נכתבו בלב מלחמת העצמאות, היקרה שבמלחמות ישראל, שבה נהרגו למעלה מ-6,000 חיילים ואזרחים. הגיע הזמן שנחזיר לעצמנו את האומץ הזה, שנתנער מן הפחד שמכרסם בנו, פחד שהוא תולדה של היותנו משעבדים, ונחזור לקחת את גורלנו בידינו.

לעצמאות ישראל.