"יש דין" תומכת בהנחיות האיחוד ביחס להתנחלויות, והסיבה לכך פשוטה: התנחלויות הן הפרה בסיסית של זכויות אדם
בימים האחרונים פרסם ארגון "יש דין" את עמדתו בנושא הנחיות האיחוד האירופי, שמיועדות להגביל את מימונן של התנחלויות. אנחנו תומכים בהן כצעד ראשוני; לדעתנו, "ההנחיות שפרסם האיחוד האירופי בנוגע למימון גופים ישראלים, ואשר נועדו למנוע מכספים של האיחוד לשרת את ההתנחלות הישראלית בגדה, מיישמות באופן חלקי את חובתן הבסיסית של מדינות האיחוד, הקבועה במשפט הבינלאומי ובאמנות בינלאומיות, להימנע מסיוע להפרת זכויות אדם באזור זה." את המסמך המלא אפשר לקרוא כאן.
למה? מסיבה פשוטה למדי: אחרי 45 שנות התנחלות (מימי מלון פארק והלאה) אפשר לקבוע חד משמעית כי התנחלויות ישראליות – הן כאלה שיש להן כסות חוקית (לכאורה, ורק בישראל) הן מאחזים בלתי מורשים – הן מקור להפרה בוטה של החוק וזכויות האדם של הפלסטינים.
מטרת העל של ההתנחלויות היא נישול של הפלסטינים וסיפוח של כמה שיותר שטחים מהגדה המערבית, בדגש על שטחי סי. זו המטרה שמקדמות כל ממשלות ישראל, כמעט ללא יוצאת מן הכלל. הסיפוח הזוחל הזה מותיר את הפלסטינים נטולי אזרחות, ונטולי זכויות אדם בסיסיות.
התעמולה של חלק מהישראלים שהעבירו את עצמם לגדה המערבית כשהם מדורבנים לידי כך על ידי ממשלת ישראל – פעולה שיש הסכמה רחבה ביותר בקרב משפטנים שהיא הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית – מדברת על כך שהם חיים ב"שכנות טובה" עם הפלסטינים. זו, בלשון המעטה, לא הצורה שבה רואים הפלסטינים את הדברים.
כפי שהדגים יפה דו"ח עדי עד שלנו, שהשתמש במאחז הבלתי מורשה עדי עד כמיקרוקוסמוס המעיד על המקרוקוסמוס, המטרה הברורה של מאחזים והתנחלות היא קודם כל נישול של פלסטינים מאדמתם. בתחילה, עם הקמת המאחז מאבדים הפלטינים גישה למעגל המרכזי, זה שבו נמצא המאחז או ההתנחלות עצמם; המעגל הזה נמצא בהתרחבות דרך קבע ולעתים קרובות הוא יושב על קרקע חקלאית פלסטינית.
מעבר למעגל הזה, ישנו פרימטר האבטחה של המאחז. זהו השטח שאמנם איננו נמצא רשמית בשליטת אנשי המאחז, אך כניסתם של פלסטינים אליו אסורה "מטעמי בטחון" (כשלעתים נאלץ הצבא להודות שהוא איננו מסוגל להגן על הפלסטינים מפני האזרחים הישראלים); לעתים, מותרת אליהם הכניסה לתקופה קצרה של השנה – בדרך כלל פעמיים בשנה. שטחים אלה הם חקלאיים בחלקם הגדול, והמשמעות היא פגיעה אנושה ביכולתם של בעליהם הפלסטינים להתפרנס. יש לציין כי האזרחים הישראלים שנישלו את הפלסטינים אינם מנועים מכניסה, כך שפעם אחר פעם פלסטינים מתלוננים על כך שהיבול שלהם הושחת או נגנב. לעתים קרובות, פלסטינים שנכנסים לשטחים אלה חשופים לאלימות קשה מצד אזרחים ישראלים. עד כה הוכיח הצבא אוזלת יד בעמידה בחובתו הבסיסית ככוח כובש – הגנה על התושבים הנשלטים בשטח הכבוש.
המעגל השלישי הוא מעגל העבריינות האלימה. אלה השטחים המרוחקים יותר מן ההתנחלויות או המאחזים, שאליהם צה"ל לא מגביל את כניסת הפלסטינים; אלה שטחים שבהם לאזרחים הישראלים לא אמורה להיות כל שליטה. אף על פי כן הם מבצעים שם תקיפות כנגד פלסטינים או רכושם על בסיס יומיומי כמעט, כאשר הצבא והמשטרה מצטיינים בעצימת עיניים ובהמנעות מביצוע חובתם להגן על הנכבשים. בשיעור מדהים – 84% – של מקרים, החקירה המשטרתית לגבי פשעים שמבוצעים כלפי פלסטינים מסתיימת בכשלון. 30 שנים ויותר אחרי דו"ח קרפ, שמצא לראשונה שאין בפועל אכיפת חוק על ישראלים בגדה, המצב לא השתנה ואולי אף החמיר. ואם בתחום עבירות האלימות יש עצימת עין מצד האמורים לאכוף את החוק, בתחום גזילת הקרקע יש יותר מכך – שיתוף פעולה כמעט מלא. מדי שנה, בימי עונת המסיק, גואה אלימותם של אזרחים ישראלים נגד חקלאות פלסטינית, אלימות שמתבטאת, בין היתר, בהצתת עצים, כריתתם, השחתה של שטחים חקלאיים והתקפות אלימות על המוסקים; אוזלת היד של הרשויות הישראליות בהגנה על הפלסטינים מפני ההתקפות הללו, שמבחינת רבים מהם היא התקפה ישירה על יכולתם להתפרנס, חריגה מהמקובל.
אף שהבלוג הזה שופך קיתונות של לעג על בסיס קבוע כנגד משטרת ש"י, צריך להזכיר שהבעיה עמוקה הרבה יותר: משטרת ש"י פועלת בגדה מכוח צו של המפקד הצבאי. האחריות לאכיפת חוק מוטלת בראש ובראשונה על הצבא, אבל כאן יש בעיה מובנית: חיילים הם לא הכלי המתאים לאכיפת חוק. תפקידם הוא להביס כוחות אויב. מי שדורש מהם להגן על אזרחים שנתפסים כאויב מפני אזרחים בני עמם, מכין אותם מראש לכשלון. קודם לאינתיפאדה הראשונה, נזכיר, חלק ניכר מהשוטרים בגדה היו פלסטינים ששירתו במשטרת ישראל; הם התפטרו עם פריצתה. התוצאה כרגע היא שיטור על אוכלוסיה אתנית אחת מצד אחרת. מצב כזה, כפי שאפשר לראות מכמעט כל דוגמא היסטורית, מוביל לשנאה לא רק מצד הנכבשים כלפי הכובשים, אלא מצד הכובשים לנכבשים – שנאה שמלווה בבוז ובצורך להשפיל את הנכבש, כדי להפגין את עליונותו של הכובש. אין צורך להסביר את המשמעות שיש לכך על זכויות האדם של הנכבשים.
אשר על כן, כיבוש אמור להיות זמני; אלא שזה של הגדה הוא הכל חוץ מזמני. התוצאה היא פגיעה עמוקה בזכות לשוויון, עד כדי כך שישראלים מן השורה אפילו לא מבינים במה מדובר. ילד פלסטיני לא יזכה לאותו היחס כמו ילד ישראלי; בתור התחלה, הם לא יישפטו על ידי אותה המערכת. ילד יהודי , אם בכלל יועמד לדין, יועמד לדין בבית דין ישראלי, עם כל הזכויות הנלוות לכך. הוא ייחקר, אם בכלל ייחקר, על ידי חוקר נוער. ילד פלסטיני, גם אם ייחשד בעבירות שוליות, חשוף לכך שייחטף באישון לילה מביתו על ידי חיילים חמושים ורעולי פנים, לכך שיילקח כבול וקשור עיניים לחקירה עוינת, לעתים קרובות אלימה, על ידי אדם שלא הוכשר כחוקר נוער, וללא נוכחות מבוגר מוכר; הוא יהיה חשוף למעצר ארוך יותר בטרם יובא לפני שופט – וזה יהיה שופט צבאי. בסופה של החקירה הזו, הוא יידרש לחתום על הצהרה בשפה שאיננו מבין; ולאחר מכן יידרש לבחור בין עסקת טיעון שמשמעה הרשעה בטוחה ובין מעצר עד תום ההליכים ומשפט – מעצר שעשוי להיות ארוך מהמאסר לו הוא צפוי.
בגדה יש כעת כבישים שאסורים לתנועה לפלסטינים, יש אזורים שלמים שנגזלו מהם בניגוד לחוק הבינלאומי שאליהם אינם יכולים להכנס, ולמעשה כל המשימה הצבאית בגדה התעוותה כדי להתאים את עצמה לצרכי המתנחלים. אם בעבר, המשימה היתה בעיקר הגנה מפני פלישה אפשרית מכיוון מזרח, הרי שהחזית המזרחית חדלה להתקיים בפועל ב-1991, עם התבוסה של עיראק; והמשימה הצבאית של צה"ל בגדה הפכה להגנה לא על ישראל, אלא על ההתנחלויות. לשם כך, העמיד צה"ל עשרות מחסומים בגדה, שהפכו את חייהם של הפלסטינים לגיהנום. המציאות הזו, שאובחנה כבעייתית ביותר מבחינת אורח חייהם של הפלסטינים כבר ב"זמן הצהוב" של 1987, רק החמירה אחרי הסכמי אוסלו – הסכמים שלכאורה היו אמורים לשפר את חייהם.
העובדה שמפעל ההתנחלויות הפך, כגנב בלילה, לפרוייקט הלאומי הגדול והשקט של ישראל; העובדה שמדובר בחור שחור שאין דנים בו בפומבי, שמעוות את כל מה שהוא גורר אליו, היא בסופו של דבר בעייתם של הישראלים. אבל העובדה שפרויקט הגזל הזה איננו יכול להתקיים אלא תוך הפרת כמעט כל זכות אפשרית של הפלסטינים – החל מזכותם לחופש מאלימות לחיים, בטחון ושלימות הגוף, דרך זכותם לחופש קניין, עבור בזכותם לחופש תנועה וכלה בזכותם לשוויון ולכבוד, היא עובדה שצריכה להטריד כל מי שתומך בזכויות אדם.