לא על יהודים

כוחות הבטחון חשפו את מדיניות האכיפה הכפולה שלהם: גז יורים רק על פלסטינים

ב"ידיעות אחרונות" פורסמה בסוף השבוע כתבה מוצלחת (אפשר לראות אותה כאן), שבה מתארים עודד שלום ועקיבא נוביק את מה שראו סביב המאחז הבלתי חוקי נצח בנימין, עליו כתבנו כאן. בסוף הכתבה מתארים הכתבים כיצד רעולי פנים ישראלים תוקפים מתפללים פלסטינים, אבל חיילי צה"ל יורים גז דווקא על הפלסטינים. למה? "לא יורים גז מדמיע על ישראלים," מסביר קצין צה"ל לעיתונאים. אלא אם, כמובן, הישראלים הם מפגיני שמאל באחד מכפרי ההתנגדות העממית, שאז הם יוגדרו לאלתר כפלסטינים ויקבלו טיפול בהתאם.

זה, כמובן, לא המקרה היחיד. ביום שישי האחרון, חלה התפרעות רצינית במיוחד בכותל. אנשים שאני מכיר ספגו יריקות. אחרים חטפו אבנים ממתפרעים חרדים. כפי שציין אירונית ג'יי ג'יי גולדברג, בכותל נרשם נס ביום שישי: אף אחד לא נפגע מהירי שביצעה המשטרה בעקבות ההתקפה באבנים על מתפללים בכותל. אה, זה לא קרה? הירי שמור רק למיידי אבנים פלסטינים? אבן פלסטינית שמסכנת חיים מעצם קיומה הופכת לאמצעי מחאה כשיהודי משליך אותה? ראש הממשלה נתניהו אמר לאחרונה ש"אבן היא נשק קטלני." מסתבר שהיא מפסיקה להיות כזו כשיהודי הוא זה שמיידה אותה. אופס.

למען יוסר ספק: אני לא תומך בירי לעבר משליכי אבנים, תהא אשר תהא השתייכותם הדתית או האתנית. אבל התנהלותם של כוחות הכיבוש שומטת את הקרקע מתחת לכל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות כאל "אוכפי חוק."

התפיסה הבסיסית של אכיפת חוק דורשת הגינות ושוויון. הצורה הברורה ביותר של אפליה היא אפליה באכיפה: כשמתייחסים לאוכלוסיה אחת שמבצעת עבירה באופן שונה מלאוכלוסיה אחרת. בשטחים האפליה הזו קיימת פחות או יותר מיומו הראשון של הכיבוש: חל בהם חוק שונה לתושבים הפלסטינים ולמתנחלים היהודים. אלה נשפטים בבתי דין צבאיים, על פי חוקים שלא היתה להם יד ורגל בחקיקתם, שנחקקו על ידי האויב שלהם, ואלה בבתי דין ישראלים, עם כל ההגנות, ועם היכולת להשפיע על כתיבת החוקים. במצב נורמלי, הפלסטינים היו יכולים לטעון, בבואם לבית המשפט, להגנה מפני הצדק; אבל התקנות שנכפו עליהם לא מכירות בכך.

ועכשיו מסתבר שוב שאפילו היחס אל מתפרע בעת התפרעותו שונה מהותית. פלסטיני שמיידה אבנים חשוף לירי של רימוני גז (באחת הפארסות האומללות של השבוע, מתלוננים מתנחלים שהגז נסחף אל ההתנחלויות שלהם ושהוא הורס להם את השבת), כמו גם לירי של קליעי גומי, או במקרים נפוצים מדי ירי של רימון גז בכינון ישיר לתוך הראש. זורקי אבנים יהודים יזכו לכך שחיילים מתנשפים ירדפו אחריהם. אם משליך האבנים הצליח לחמוק מן הזירה, אז באם הוא פלסטיני הוא צריך לקחת בחשבון שיש סיכוי לפשיטה לילית של חיילינו האמיצים על ביתו, גם אם הוא קטין. למיידה אבנים יהודי לא נשקפת שום סכנה כזו, במיוחד אם הוא קטין.

זה נכון גם כאשר השלכת האבן היא סכנה של ממש: בדצבמר 2011 תקף המון מאורגן היטב של מתנחלים – יותר מ-300 איש, שהגיעו באוטובוסים שמישהו צריך היה להזמין – את בסיס חטיבת אפרים. בין השאר, השליכו המתנחלים אבן בראשו של המח"ט. כרמלה מנשה שאלה אז את דובר צה"ל היוצא, תא"ל יואב מרדכי, כיצד אמור היה המח"ט לפעול. תשובתו של מרדכי ראויה לציטוט: "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

כלומר, למרדכי – שמייצג את צה"ל במובן המילולי ביותר של המילה – אין בעיה עם ירי על פלסטיני שמשליך אבנים על מח"ט. יש לו בעיה עם ירי על יהודי, הוא גורם לו להתפלצות. וזה, בסופו של דבר, מה שפוסל את צה"ל מלשמש ככוח שיטור בגדה המערבית (ונעזוב עכשיו את כל שאר הבעיות, כמו הנזק שנגרם לצה"ל עצמו ככוח צבאי מכך): הוא לא מסוגל להיות כוח שיטור הוגן.  הוטמע בו שתפקידו הוא להגן על היהודים – גם כאשר הם עבריינים, גם כאשר הצבא עצמו איננו חולק על כך שהם עבריינים. הפלסטינים הם תמיד קודם כל אויב; היהודים הם תמיד קודם כל בעלי ברית.

וזה לא תפקידו של צבא כיבוש. התפקיד, כפי שהבלוג הזה לא נלאה לשוב ולהזכיר, הוא הגנה על התושבים המקומיים; זו חובתו של הצבא הכובש הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי פסיקות בג"צ. חובה שצה"ל לא מסוגל, וספק אם היה מסוגל אי פעם, למלא.