אזרחים ישראלים גודעים עצים; פלסטיני מזהה אותם אך המשטרה מחליטה לסגור את התיק בטענה שהעבריין לא ידוע

אני חושב שאפנה בקרוב בדרישה למשרד האוצר להחזיר לי את חלקי במסים שהוצא על משטרת ש”י, כי בעליל מדובר בהוצאה מיותרת. הבלוג הזה, בלשון המעטה, הוא לא מהמעריצים של משטרת ש”י, אבל הפעם יידרש סיוע של כוחות החילוץ של צה”ל כדי למצוא את הלסת שלו.

מעשה שהיה כך היה. מרשנו, עבד אלטיף דאר סמחאן, המתגורר בכפר ראס כרכר, שמע ב-19.4.14 משכניו שמתנחלים נמצאים על אדמתו ופוגעים בעצי הזית ששתל. הוא מיהר למקום יחד עם בני משפחתו, ומצא שם קבוצה של אזרחים ישראלים, מלווים בשני כלבים, שהיו עסוקים במרץ בגדיעת העצים שלו. הישראלים נסוגו מהמקום אל מעיין סמוך, שם הם לעגו לבעל האדמות הזועם ואמרו שהם לא חוששים ממשטרת ש”י, ניצלו את ההזדמנות כדי לגדף את מייסד האיסלאם מוחמד, עלו על מכונית לבנה ונעלמו, כך על פי העדים, בכיוון ההתנחלות נריה. הם השאירו מאחוריהם כ-60 עצי זית גדועים.

כוחות של משטרה וצבא הגיעו למקום, והמשטרה גבתה עדות ראשונית מיד – ואז לא עשתה איתה כלום. יחד עם מרשנו היה במקום גם עד, עזמי סמחאן. חודש לאחר האירוע, ב-19.5.14, זומן עזמי סמחאן למתן עדות שניה. הפעם הוא התבקש להביא הוכחות שזו אכן אדמתו. סמחאן זומן שוב יום לאחר מכן, ב-20.5.14, והפעם ביקשו ממנו החוקרים לערוך זיהוי מתמונות.

התשובה של סמחאן היתה חד משמעית: הוא זיהה בוודאות שלושה חשודים. "זה האיש שזרק אלי אבנים", הוא אומר, "זה האיש שגדע עצים", "זה האיש שעלה על שתיל כדי לשבור אותו." שמותיהם של החשודים ידועים לנו, אבל אנחנו מנועים מלפרסם אותם; שמותיהם שמורים במשטרת ש”י. סמחאן גם שב ותיאר את הכלבים שנלוו לתוקפים: כלב שחור וכלב בצבע לבן וחום.

אפשר היה לצפות, אלמלא היה מדובר במשטרת ש”י, שאחרי שהחוקרים קיבלו זיהוי ודאי של שלושה חשודים, גם אם חודש לאחר האירוע, הם יזמנו אותם לחקירה. אפשר היה לצפות שהחוקרים יבררו מי מחזיק בשני הכלבים הספציפיים הללו.

אפשר היה.

מסדר מסדר זיהוי התמונות שנערך לסמחאן ב-20.5.14 היתה פעולת החקירה האחרונה בתיק. כשנה לאחר התקרית וכ-11 חודש לאחר הזיהוי, ב-28.4.15, סגרה המשטרה את התיק. העילה שבה נסגר התיק: עבריין לא נודע (על”ן). זו הנקודה שבה נשמטה הלסת שלי.

נסביר. על”ן היא אחת מתשע עילות שבעטיין רשאית המשטרה לסגור תיק. המשמעות היא שאף שהמשטרה מכירה בכך שבוצע פשע, אין לה קצה חוט כדי לאתר  חשודים. זו עילת הסגירה הנפוצה ביותר של משטרת ש”י.

אבל איך לעזאזל אפשר לומר שאין לך חשודים, אם עד זיהה שלושה מהם? איך לעזאזל אפשר לא לזמן אותם לחקירה? מאיפה לעזאזל שואבים את החוצפה, אחרי כל זה, לסגור את התיק בתואנה שהעבריין לא ידוע? אמרו לכם מיהם! אתם יודעים את השמות! הם מופיעים בדו”חות שלכם!

אז אחרי שהיה לנו חוקר שהחליט לא לבדוק אם יש מצלמות אבטחה בזירה של חטיפת ילד, כי לא נראה היה לו שהן צילמו את האירוע, יש לנו חוקרים שגם כשאומרים להם את שמות החשודים בביצוע  הפשע לא מסוגלים לחקור אותם.

וכמובן, לכל הפשלונריות הזו נלווה הכשלון הרגיל לעדכן קורבנות עבירה. המשטרה סגרה את התיק ב-28.4.15, אבל טרחה לעדכן אותנו – מרשיו של קורבן העבירה – רק ב-25.6.15, ורק ב-12.7.15 הצלחנו לקבל את תצלומי תיק החקירה הריק-למחצה. עורכות הדין שלנו, נועה עמרמי ומיכל פסובסקי, שלחו ערר בתחילת החודש בדרישה לפתוח מחדש את תיק החקירה ובדרישה לחקור את החשודים, תוך שהן מציינות ש”אי זימונם של החשודים עולה לכדי רשלנות ומעלה שאלות כבדות בנוגע לדרך טיפולה של המשטרה בעבריינות כלפי פלסטינים תושבי השטחים".

עם זאת, הסיכוי שאחרי שנה ומשהו של מחדל משטרתי תהיה פה העמדה לדין כל כך נמוך, שאם זה יקרה כנראה נוזמן כולנו למופע חגיגי של להק החזירים המעופפים. אז אני רוצה את הכסף שהוצאתי על משטרת ש”י בחזרה, בבקשה.

אלא שאני מתחיל לחשוד שכשלון החקירות האלה הוא לא באג במשטרת ש”י; הוא הפיצ’ר.