כשצה”ל כבר מסכים לפנות מבנים, הוא משאיר את העבודה למתנחלים – כי טרור המתנחלים עובד גם עליו 

יש כפר קטן בשם דיר ניזאם, בסמוך לכפר נאבי סלאח. לפני מספר שנים נקטה המדינה בשטיק עתיק והכריזה על חלק מהאדמות החקלאיות של הכפר, והמעיין שבתוכן, כאתר ארכיאולוגי. מתנחלים, ככל הנראה מחלמיש, מיהרו לבצע בניה בלתי חוקית בתוך השטח הזה, בסמוך למעיין. בלתי חוקית במיוחד, משום שמדובר באתר ארכיאולוגי.

במהלך שנת 2010, התבררה לנו העובדה שהמתנחלים בונים במקום, תוך התעלמות עליצה מקיומן של העתיקות. הגשנו בשנת 2011 עתירה, וכמקובל במצבים כאלה היא נגררה ונגררה. בעקבות העתירה, הוציא המנהל האזרחי צווי הפסקת עבודה למתנחלים, אבל הם המשיכו בשלהם. בינואר 2013 הודיעה לנו המדינה שהבניה הבלתי חוקית במקום פונתה, ובזמן שהמשכנו בהליך שגרתי של בקשת הוצאות, נודע לנו שבעצם הבניה לא פונתה. ההליך חודש, ולפני כעשרה ימים נודע לנו שהמתנחלים פינו את הבניה הבלתי חוקית. גם הפעם טרחנו לברר שזה אכן המצב, ולשם שינוי אכן כך היה.

זה לא המקרה היחיד. דיווחנו לפני כחודש על השערוריה בחוות גלעד, שבה החליט שר הבטחון להכשיר – מושג שמזכיר את הבדיחה העגומה על היהודי המתנצר שמזה מים על עוף וטוען שהוא דג – את אחד המאחזים הבלתי חוקיים היותר אלימים בתמורה להסרת ארבעה מבנים. לגמרי לא במקרה, המבנים הללו היו בשטחי בי. ובכן, הם פונו – אבל לא בדיוק. המתנחלים הרסו את המבנים, והשאירו את היסודות. זמן קצר לאחר מכן, הם החלו כנראה לבנות את אחד המבנים מחדש.

גם במקרה הזה, מלאכת ההריסה לא בוצעה על ידי הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית, הצבא, אלא הועבר בקבלנות משנה למתנחלים. הללו, איך לומר, לא אמינים במיוחד בג’וב הזה. ולמה לא מבצע הצבא את העבודה בעצמו? מדוע מוותר הריבון בפועל על ריבונותו?

כי בנקודות הקיצון, באותם מקרים נדירים שבהם שני סייעני הכיבוש הגדולים – המתנחלים והצבא – מוצאים את עצמם ניצבים זה מול זה, הצבא תמיד מתגלה כחוליה החלשה, תמיד ממצמץ ראשון. אחרי הכל, גם קציני הצבא חשופים לטרור של המתנחלים, ולמתנחלים יש זכרון ארגוני ארוך, שלצבא אין. המח”ט המקומי מתחלף כל שנה-שנתיים; עבריינים אידיאולוגים כמו זאב “זמביש” חבר (שמו הקודם הוא פרידמן; זה השם שבו הורשע על חלקו בפעולות המחתרת היהודית הראשונה) נמצאים בשטח ארבעים שנה, לפעמים יותר. הקצינים הזוטרים לומדים מהר מאד שלא מתעסקים עם השליטים האמיתיים בשטח. הם לומדים מהר מאד שאם תעצבן את אדוני הארץ, הצמיגים שלך ייחתכו והחיילים שלך יסבלו – והקידום שלך ייתקל בבעיות.

העובדה ששרי בטחון, גנרלים לשעבר, רוצים לעתים קרובות להתחנף למתנחלים, גם היא לא עוזרת.יעלון הוא ככל הנראה הגרוע מביניהם. הוא הצליח להכשל בפינוי מאחזים – פינוי שהוא הגדיר כ"רוח גבית לטרור" – כבר כרמטכ"ל, לפני עשור. רוח המפקד שלו ברורה מאד – והיא נותנת רוח גבית למה שהמפקדים בשטח חשים ועושים גם כך. עם זאת, מי שזוכר מה קרה כשיעלון היה המפקד ושר הבטחון בן אליעזר הורה על פינוי מאחזים, יודע שבעימות בין השר ובין המפקדים, מנצח הריבון בפועל בשטח – קציני צה"ל.

פינויים של מאחזים בלתי חוקיים הם נקודות פיצוץ. המתנחלים בנו אותם כך במכוון, מההתנתקות והלאה. צה”ל לא צריך את כאב הראש הזה, אז כשיש יותר מדי לחץ הוא זז הצידה – ובדרך מניח לא רק לריבונותו-שלו להרמס, אלא גם לשלטון החוק כולו. כשזה מגיע לאכיפת החוק, צה”ל הוא קנה רצוץ.

איך אמר מבקר המדינה לפני שבוע? “איש הישר בעיניו יעשה.” פילגש בגבעה.