כשביתו של אדם הוא כלאו

ע’ מצאה את הסוכה שלצד ביתה מלאה במתנחלים. כשביקשה מהם לצאת, הם תקפו אותה ואת הבית. המשטרה לא רדפה אחריהם, כי זו היתה שבת

היהודים בגולה ידעו שיש ימים שבהם רצוי להמעיט ביציאה מהבית. יהודי הונגריה יודעים היום שיום השנה להתקוממות נגד הכיבוש הסובייטי ב-1956 הוא יום כזה, שבו זוחלים האנטישמים מהבורות שלהם. בימים קדומים יותר, פסחא וחגים אחרים היו מועדים לפורענות. בעקביות, הפלסטינים לומדים על בשרם ששבת היא יום שכזה, היום שבו צעירי המתנחלים, לבושים בבגדי שבת ומשועממים, מחפשים מה לעשות בו.

באחת השבתות האחרונות, יצאה ע’ – תושבת כפר קטן באזור בית לחם – מביתה והלכה אל סוכת הגפנים הצמודה לבית. להפתעתה, היא מצאה במקום מספר מתנחלים צעירים. כשהיא נכנסה לסוכה, תפס אחד מהם עמדה מאחוריה, ואמר לה “רוח מין הון.” לכי מכאן; עברית של כיבוש.

ע’ לא נבהלה, ואמרה להם שיסתלקו מהשטח שלה. המתנחלים החלו להקיף אותה, ואז הגיעה התקיפה: הדמיה של סטירה, סטירה, בעיטה. אחד מהם הדף אותה אל השולחן והאחרים קמו, להערכתה של ע’ כדי לתקוף אותה. היא הרימה אבן; מוגי הלב נפוצו.

ע’ נמלטה מן הסוכה אל הבית, שם היו שלושת אחיה ואחיותיה של ע'. המתנחלים החלו לרגום את הבית באבנים, ממרחק קצר מאד. אבן אחת פגעה ברגלה של ע’, וזה כאב אך היא לא נזקקה לטיפול אחר כך.

תוך זמן מה, הגיעו שכניה של ע’ למקום. מספרם היה גדול יותר מזה של הפורעים, וכאן פעל כלל הברזל של האספסוף, שפעל גם כשע’ הרימה את האבן: שהאינטליגנציה של אספסוף היא זו של הטיפש מבין חבריו, חלקי מספר המשתתפים; ושהתנגדות נחושה לסוג הזה של אורגניזם, שמדרבן את עצמו, מפחידה אותו. הפורעים נסו אל ההתנחלות הסמוכה.

משטרת ש”י הגיעה למקום ואספה ראיות, אבל נמנעה מלהכנס להתנחלות אליה נמלטו התוקפים – זה היה מצריך עימות, ועוד בשבת. בכלל, נראה שלמשטרת ש”י יש בעיה עם מעצר מתנחלים בשבתות: יש לזה פוטנציאל נפיץ במיוחד. אבל, כמובן, אחרי השבת העבריינים יכולים להתפזר לכל רוח, ואז לך תמצא אותם. חוסר יכולת התנועה של המתנחלים בשבת העניק למשטרה יתרון; היא העדיפה לוותר עליו. מעניין אם זה היה קורה לסתם עבריין בתל אביב. אבל בגדה המערבית, אכיפת חוק נמצאת במקום השני והמרוחק אחרי שמירה על עליונות יהודית מול הפלסטינים, ואחרי הטרור השקט שמטרתו היא לייאש אותם ולשכנע אותם לעזוב.

שעכשיו תארו איך מרגישה צעירה שמוצאת את עצמה מוקפת בקבוצה של פורעים, שאחר כך תוקפים גם את הבית שלה, וכשהיא יודעת שהסיכוי שהמשטרה תעצור את התוקפים שלה נמוך מהסיכוי ששר האוצר ידייק בהצהרה כלשהי. כשזה המצב, כשעצם היציאה מהבית כרוכה בסכנה, כשהשהות בבית עצמו איננה מבטיחה הגנה מפגיעה, הפסיכולוגיה שלך מתחילה להתעוות. מרטין לותר קינג תיאר, במכתב מפורסם, איך השפיעה הידיעה על אפליה על ילדיו:

“כשאתה מוצא את לשונך מתעוותת ודיבורך מגמגם, כשאתה מנסה להסביר לבתך בת השש מדוע היא לא יכולה ללכת לפארק השעשועים שפורסם הרגע בטלוויזיה, ורואה את הדמעות נקוות בעיניה כשאתה אומר לה שפאנטאון סגורה בפני ילדים שחורים, ורואה את העננים המדכאים של תחושת נחיתות מתחילים להיווצר בשמי מחשבתה הקטנים, ורואה אותה מתחילה לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי אנשים לבנים; כשאתה צריך לרקוח תשובה לילד בן חמש ששואל בפאתוס מיוסר, ‘אבא, מדוע האנשים הלבנים מתייחסים לאנשים השחורים ברשעות כזו’?”

האקסיומה הוותיקה בחוק האנגלי קובעת שביתו של אדם הוא מבצרו. אלימות המתנחלים מצליחה להפוך את ביתם של הפלסטינים למכלאה קטנה בתוך המכלאה הגדולה; כשהסוכה שבגנם הופכת אף היא למקום סכנה. וגם זה חלק, ולא חלק בלתי חשוב, מהסיפור.