כרם תטע, ולא תחללנו

מסע קצר בעקבות העושק החקלאי בגדה המערבית

"פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת" (פרשת הקללה, דברים כח':לג')

"31 שנים אני מטפל בזיתים שלי, אלה עצים שלי, אני שתלתי אותם, הם כמו ילדים שלי," אמר לנו עלי טאהר עלי צאלח, בזמן שהוא עומד בחנות הצעצועים שלו בכפר א-סאוויה, מביט בילדים שנכנסים, קונים צעצועים בשקל. לא רחוק משם, סמוך לבסיס צבאי, נמצאים מטעי הזיתים שלו. ביקרנו אותו בעיצומה של תקופת המסיק, בתחילת נובמבר. זו העונה החקלאית החשובה ביותר עבור פלסטינים, שחלק נכבד מכלכלתם מסתמך על הזיתים והשמן שמפיקים מהם.

לפני כחודש וחצי, עוד לפני ההתחלה הרשמית של המסיק, הוא ראה ילדים, לא מבוגרים בהרבה מאלה שנכנסים לחנות, גונבים מהעצים. ממלאים שק אחר שק. "אני רואה אותם קוטפים את הזיתים, שמים שק מתחת לעץ. כמה זה קשה לי לראות מישהו אחר קוטף מהעצים שלי, ואני לא יכול לבוא אליו ולומר לו מה אתה עושה," שחזר.

המטע של צאלח סמוך למטע שנבזז שבועיים קודם לכן; אז המשטרה הגיעה למקום, אבל איחרה. במקרה של צאלח, המשטרה תפסה את הקטינים על חם והזיתים הוחזרו לו, אבל התיק נגדם נסגר בשל גילם הצעיר.

מבחינת צאלח, הצד המשפטי פחות משנה. אוזלת היד הזו, שבה אדם רואה כיצד עמלו נגזל לנגד עיניו ולא יכול לעשות דבר, חוזרת שוב ושוב. "לא צריך להיות קשה רק לי, זה צריך להיות קשה גם למדינת ישראל", הוא אומר.

דף המידע שפרסמנו לאחרונה בנוגע למסיק מראה שלמדינת ישראל לא כל כך אכפת. רשויות הצבא טוענות שיאפשרו לפלסטינים למסוק את זיתיהם "עד הזית האחרון" – מדיניות שאליה חייב אותם בג"ץ בעקבות עתירת מוראד, לפני תריסר שנים בלבד – אבל המציאות היא שיותר מדי פעמים ידיים נעלמות מגיעות למטעים של הפלסטינים, שמנועים מלהגיע אליהם במהלך שאר השנה, עוד לפני שנקטף הזית הראשון. בעונות המסיק בשנים 2013 – 2015 תיעד יש דין 10 אירועי גניבת יבול.

Ali Taher. Photo by Yossi Gurvitz, Yesh din

“זיתים יהיו לך בכל גבולך, ושמן לא תסוך “(שם, מ')

נסיעה קצרה דרומה מחנותו של צאלח מובילה לשדות של אחמד סבאח פארס אבו ניג'מה מהכפר קריות, סמוך להתנחלות עלי. גם הוא ראה כיצד אזרחים ישראלים גונבים את הזיתים שלו. הוא משוכנע שהצבא מונע ממנו גישה לעצים שלו לפני שהמתנחלים מגיעים אליהם, כדי לאפשר להם להגיע ראשונים, אבל הוא יודע שזו לא הבעיה האמיתית. הבעיה היא התלות של החקלאים הפלסטינים במדיניות ההיתרים הנוקשה של צה"ל, כפי שתיארנו בהרחבה בדף המידע.

כמעט כל האדמות החקלאיות של פלסטינים נמצאות בשטח C, שבשליטת ישראל. 63% משטחי C הוקצו על ידי המדינה להתנחלויות. על שטחים נרחבים נוספים הוקמו המאחזים הבלתי מורשים. לפלסטינים אסור להכנס לשטחים אלה. זה הצד הפורמלי של האיסור; הצד הפורמלי פחות הוא האלימות האידיאולוגית שמטרתה לגרש את הפלסטינים מהאדמות שעדיין יש להם גישה אליהן.

מקור הבעיה המרכזי הוא הצבא. הוא זה שמונע גישה לאדמות והוא זה שלא מאבטח חקלאים פלסטינים שסובלים מאלימות מצד המתנחלים, בניגוד לחובתו על פי המשפט הבינלאומי והחלטות בג"ץ. הוא זה שמגביל חקלאים פלסטינים למספר מצומצם של ימים שבהם הם יכולים להגיע לאדמתם.

אבו ניג'מה ציין שתקופת החריש של עצי הזית הוא באפריל; החרישה הכרחית כדי לטפח את העצים ולאוורר את האדמה. הוא קיבל היתר להגיע לאדמה באוגוסט. "מה הטעם לחרוש באוגוסט? אני מקלקל את העצים", הוא אומר.

על פי חישוביו, לפני האינתיפאדה השניה הוא היה מצליח לעבד פח עד שני פחים של שמן מכל עץ זית; מאז, בשל חוסר היכולת להגיע אל העצים ולטפח אותם כנדרש, היבול ירד לכחצי פח לעץ. יש לו חלקה נוספת שאליה הוא מקפיד להגיע ומטפח אותה: "אפילו אם יהרגו אותי, לא אצא משם", אמר. אלה עצים עתיקים, שהפלסטינים מכנים רומאיים; אביו שתל אותם ב-1940.

לאחרונה, פגש אותו בשדה אחד מרכזי הביטחון הישראלים. הרבש"ץ שאל אותו מה הוא עושה שם. אבו ניג'מה ענה שהוא חורש את המקום בעקביות ושמעולם לא הוטרד שם. הרבש"ץ פתח את הטאבלט שלו, בדק, ואמר "בסדר, אני לא נוגע בך. תעשה מה שאתה רוצה". אבו ניג'מה צוחק: "זה מה שאמר השנה. מי יודע מה יאמר בשנה הבאה?".

Ahmed Abu Nijmah. Photo by Yossi Gurvitz, Yesh Din

“והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך “(שם, סו')

בסמוך לשדותיו של אבו ניג'מה נמצא השדה של סאהר מוסא יוסף מוסא. המראה הפסטורלי של עצי הזית המוריקים מטעה. למעשה זהו שדה קרב נעלם מהעין. במקום שבו אנחנו פוגשים את מוסא, נהגו תושבי הכפר לפני שנים לחגוג בזמן המסיק. זה נגמר כשההתנחלות הוקמה. מסוכן מדי.

צה"ל מאפשר בחסדו למוסא להגיע לאחת משתי החלקות שלו פעמיים בשנה, לשלושה ימים בכל פעם. זה לא מספיק, אבל בשנים שבהן יש "בלגאן", מוסא לא מנצל אף את זה. הוא מפחד. העצים בחלקה שלו נכרתו לפני שנים, לדבריו על ידי אזרחים ישראלים. הם גדלו שוב, אבל לא באותה האיכות.

המקרה של מוסא לא היה יוצא דופן. בשנים האחרונות פתח יש דין 25 תיקים העוסקים באירועי השחתת עצים שהתרחשו או התגלו בתקופת המסיק ובסמוך לה. התיקים מתעדים 23 אירועי שריפה, כריתה או הרעלה של עצים: יותר מ-600 עצי זית התגלו כרותים באירועים אלה ומאות אחרים נשרפו.

השנה מוסא קיווה שהמסיק יעבור בשקט, ובתחילת אוקטובר הוא הגיע לחלקה עם בנו ואחותו. הם מסקו רוב היום, וכאשר הגיעו לעץ האחרון שמעו פתאום קול אומר בעברית "לך מפה". מוסא ענה שהוא רוצה לסיים למסוק את העץ. האיש, ישראלי המוכר למוסא, החל לנפץ את שמשות מכוניתו של מוסא ואחר כך גם חתך את הצמיגים.

Photo by Yesh Din

"המתנחלים יכולים להרוג אותי", הוא אומר. על הצבא הוא לא סומך שיגן עליו. "אין הבדל בין הצבא למתנחלים פה. להתלונן? מה הטעם? למי תתלונן, כשהשופט הוא האויב?".

Saher Musa. Photo by Yossi Gurvitz, Yesh Din

רפעת מרדאווי, גם הוא תושב קריות, מסביר לנו שמתוך 180 עצים שהיו למשפחתו, נותרו רק 42. במשך שמונה שנים, מ-2006 עד 2014, הוא לא קיבל כל גישה לעצים שלו וכשקיבל, "מצאנו את העצים במצב מחריד". הוא מקפיד להגיע לאדמות שלו "כדי להראות שלא מוותרים". אין משפחה בקריות, הוא אומר, שלא נפגעה.

Rifat Mardawi. Photo by Yossi Gurvitz, Yesh Din

גם לו וגם לאבו ניג'מה אין אשליות: הבעיה היא לא פורעי החוק המתנחלים, אלא אכיפת החוק ומשטר ההיתרים של הצבא:: "בכל פעם שאתה רואה מתנחל קרוב אליך, תסתכל טוב טוב: יש חייל מאחוריו ששומר עליו. אין הבדל פה בין החיילים והמתנחלים".

ככה זה.