נתוני יש דין מראים שיותר עבירות מתבצעות בתוך ישובים פלסטיניים, ושכשלון המשטרה בולט בעיקר בעבירות הקשורות למסיק

בימים אלה אנחנו מפרסמים את דף הנתונים השנתי שלנו שעוקב אחרי העדר אכיפת החוק על אזרחים ישראלים הפוגעים בפלסטינים וברכושם בגדה המערבית. אתה קורא את דף הנתונים של 2015 והוא נראה די דומה לדף הנתונים של 2014, שבתורו נראה דומה מאד לדף הנתונים של 2013: כרוניקה של כשלון ידוע מראש.

בשנים 2005-2015, עקב ארגון יש דין אחרי התנהלותם של 1,104 תיקי עבריינות אידיאולוגית בגדה המערבית. שיעור הכשלון המשטרתי הכללי בפענוח התיקים שנבדקו הוא 84.9%. השיעור הזה עולה ל-90.5% כשמדובר בעבירות כלפי רכושם של פלסטינים, ל-95.6% כאשר הפגיעה היא בעצים, ויורד לכ-80% כשמדובר באלימות כלפי גופם של פלסטינים.

עילת הסגירה הפופולרית ביותר של תיקים היא על”ן (עבריין לא נודע) שמשמעו שלמשטרה אין חשודים בביצוע העבירה; 624 תיקים נסגרו בעילה זו. הראנו פה לא פעם שלמשטרת ש”י אין בעיה לסגור תיקים בעילת “עבריין לא נודע” גם כאשר העבריין ידוע אף ידוע. העילה השניה בפופולריותה היא עילת חוסר ראיות מספיקות; 208 תיקים נסגרו בעילה זו.

יש שני נתונים בולטים במיוחד בדף הנתונים הנוכחי. הראשון הוא מעקב אחרי העבירות האידיאולוגיות שמתבצעות בתוך הישובים הפלסטיניים עצמם. רוב המקרים שאנחנו מתעדים מתרחשים מחוץ לישובים, רבים מהם באדמות החקלאיות ששייכות לפלסטינים, אבל בשנתיים וחצי האחרונות יש יותר ויותר עבירות שמתרחשות בתוך הישובים עצמם, ופה ניכרת מגמת עליה בולטת.

מתחילת 2013 ועד אוגוסט 2014, תיעד הארגון 45 אירועים של תקיפה או פגיעה ברכוש בתוך הישובים הפלסטיניים; בין אןגוסט 2014 ואוגוסט 2015, נרשמו 44 אירועים כאלה – עליה של כמעט 98%.

לפגיעה בתוך הישובים יש כמובן השפעה פסיכולוגית ניכרת: התושבים הפלסטינים למדים ממנה שהם לא בטוחים בשום מקום, גם לא בבתיהם ממש. המקרה המוכר ביותר לציבור הישראלי הוא הרצח של שלושת בני משפחת דוואבשה בדומא ב-31 ביולי השנה, אבל על אף התוצאה החריגה בחומרתה זה לחלוטין לא המקרה היחיד. ראשית כל, באותו לילה בדומא, תקפו הרוצחים שני בתים; למרבה המזל, אחד מהם היה ריק.

מעבר לכך, שריפת הבית בדומא היא המקרה ה-15 של הצתת בתים פלסטיניים שתועד על ידי יש דין מאז 2008; מקרה נוסף תועד מאז התקיפה בדומא. התקשורת הישראלית נוהגת להתייחס לפיגועי תג מחיר כאילו הם כתיבת גרפיטי ותו לא, ומשחקת בכך לידי הימין הקיצוני; בפועל, כתובת תג מחיר נלווית כמעט תמיד לפיגוע הצתה.

חלק ניכר מהתקיפות בישובים פלסטיניים מתרחש בשטחי בי. אלו שטחים שנמצאים באחריות בטחונית ישראלית. בפועל, צה”ל לא ממלא את חובתו על פי המשפט הבינלאומי ופסיקות בג”צ ואיננו מגן על התושבים הפלסטינים. כאשר הפלסטינים מנסים לארגן קבוצות להגנה אזרחית, השב”כ ממהר לפזר אותן. למותר לציין שהמשטרה הפלסטינית מנועה מלטפל בפורעי החוק הישראלים.

התוצאה היא שיש ישובים פלסטיניים רבים שאין בהם כל הגנה מפני מציתים ועבריינים ישראלים, אף שהם תחת שליטה ישראלית.

לא משהו שיש להתגאות בו יותר מדי, אני מניח.

הנקודה השניה שראויה לציון, בימים אלה של מסיק, היא שמשטרת ישראל נכשלת במיוחד בכל מה שקשור בפענוח פגיעה בעצים ויבול של פלסטינים. החדשות החיוביות הן שאם בשנת 2013 שיעור הכשלון שלה היה 97.4%, השנה הוא עומד “רק” על 95.6%. ספק אם זה מנחם את הקורבנות.

העבריינות הישראלית שמתבטאת בפגיעה בעצים ויבולים הן פשיעה אידיאולוגית פר אקסלנס, משתי סיבות. הראשונה שבהן היא המטרה האסטרטגית של הטרור החקלאי: להרחיק פלסטינים מאדמותיהם. תוכל לגדל מה שתרצה, מגחכים הפושעים, אבל יבול לא יהיה לך. סמוך עלינו. הוא יישרף או ייגזל. שווה לך, כל  המאמץ הזה, רק כדי לראות את הכל בוער ונעקר? עזוב אותך, לוחש העשן, לך מפה. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.

והאדמות הננטשות הופכות, כמובן, תוך זמן לא רב לאדמות שעליהן משתלטים העבריינים.

וגם זה, אני מניח, לא משהו שיש להתגאות בו יותר מדי.