עד כמה לוקחת הפרקליטות ברצינות את תפקידה, אפשר להבין מכך שהיא סגרה תיק בהיעדר ראיות – מבלי שהיא מודעת לכך שיש ראיות.

המקום היה קוסרא, כפר באזור עמק שילה; התאריך 16.9.2011. פתחאללה מחמוד מוחמד אבו רודה יצא, יחד עם שלושת בניו, לקטיף תאנים. זמן קצר לאחר שהגיעו לחלקה, הם הבחינו בכעשרה אזרחים ישראלים משתכשכים בבור המים שלהם. הפלסטינים דרשו מהישראלים לעזוב את המקום; הפולשים סירבו; תושבי קוסרא – כפר שכבר הוכיח שהוא יודע לעמוד על נפשו מפני פורעים – התחילו להגיע למקום; התלהט ויכוח; ואז, על פי עדותו של אבו רודה במשטרה, פתחו שלושה מן המתנחלים, שהיו חמושים, באש לעבר הפלסטינים. קליע אחד פגע בירכו של אבו רודה.

מבין הישראלים החמושים, שניים היו חמושים ברובים ואחד באקדח. מהעדות במשטרה עולה כי בעל האקדח גם שיסה כלב בפלסטינים. המתלוננים הצליחו לצלם חלק מן התוקפים שלהם, ביניהם את בעל האקדח.

ארבעה ימים לאחר האירוע, הגיש אבו רודה תלונה במשטרה. כמעט שלוש שנים לאחר התקרית, ב-6.8.14, הודיעה לנו הפרקליטות שהיא סגרה את התיק מחוסר ראיות. אחרי סדרה של 14 שיחות טלפון, הצלחנו ב-15.12.14 – יותר מארבעה חודשים אחרי סגירת התיק – לצלם את תיק החקירה, ומיד התברר שחסרים בו חומרי חקירה. המשכנו לבקש השלמות מידע עד פברואר 2015.

מחומר הראיות שהתקבל לבסוף עולה שיש די והותר ראיות כדי להגיש כתב אישום כנגד בעל האקדח, א. כאמור, הוא זוהה על ידי הפלסטינים המותקפים והם אף סיפקו למשטרה צילומים שלו בזירת האירוע, כשהוא מחזיק בידו האחת אקדח ובשניה את הכלב. המשטרה אספה מזירת האירוע תרמילים, ובדיקה בליסטית שלה – שנערכה ב-27 בספטמבר 2011 – העלתה שאחד מהתרמילים נורו מאקדח 9 מ”מ מדגם גלוק (האחרים, כזכור, נורו מרובים). א. זומן לחקירה, שמר על זכות השתיקה, אך הודה שברשותו אקדח גלוק. האקדח הועבר למשטרה, ששלחה אותו לבדיקה בליסטית, ובפברואר 2012 הגיע המומחה המשטרתי למסקנה שיש התאמה בין הקליעים שבדק בירי מהאקדח שבבעלותו של א. ובין התרמיל שאותו בדק ב-27 בספטמבר 2011.

כלומר, כנגד א. עמדו הראיות הבאות:

א. הוא זוהה וצולם על ידי המתלוננים.

ב. האקדח שלו זוהה כאקדח שביצע ירי במהלך התקרית.

אף על פי כן, המליצה המשטרה לסגור את התיק כנגד א. מחוסר ראיות, והפרקליטות קיבלה את ההמלצה. למרבה המבוכה, הפרקליטות הודתה בפנינו כי רק בינואר 2015 – כלומר, עשרה חודשים אחרי שסגרה את התיק מחוסר ראיות – ורק בעקבות בקשת השלמת חומרי החקירה שלנו, למדה על חוות הדעת שזיהתה את דגם האקדח של א. כבר בספטמבר 2011. כלומר, כשהפרקליטות החליטה לסגור את התיק מחוסר ראיות, היא לא ידעה על ראיה מרכזית בו (!).

ומה באשר לשני היורים האחרים? טוב ששאלתם. המשטרה דלקה אחרי אחד החשודים לתוך המאחז אש קודש, ואף עצרה אותו לאחר שנמלט מפניה. אף שהחשוד נמלט משוטר וסירב להזדהות, אין כל סימן בחומר שקיבלנו מהמשטרה שנערכה נגדו כל פעולת חקירה. אין, למשל, שום זכר לחקירה או לעדות שלו: הוא נתפס ושוחרר במקום. האדם השלישי הצליח להמלט ברכב, להגיע למאחז אש קודש, ולהיעלם שם. המשטרה זיהתה את בעל הרכב, ואדם נוסף שהיה איתו ברכב בזמן המרדף – אבל, ראה זה פלא, היא לא טרחה לחקור אותם בנסיון לזהות את היורה השלישי.

אז כך מתייחסות משטרת ישראל והפרקליטות לתקרית אלימה, שבה שלושה אזרחים ישראלים פותחים באש כנגד פלסטינים שנמצאים באדמתם: במקרה שבו יש ראיות פורנזיות מובהקות, מצליחים ברשלנות חריגה לא לשים אליהן לב; ובמקרים האחרים – פשוט לא טורחים לחקור.

בתחילת החודש הגישה עבורנו עורכת הדין אנו דעואל לוסקי (בסיועה הנמרץ של מוריה שלומות) ערר, שדרש מהפרקליטות להעמיד לדין את א. ולבצע השלמות חקירה שיביאו לתפיסה של שני החשודים האחרים. בלשון הערר,

“ערר זה על שני חלקיו מעורר תחושה קשה וכבדה כי הן המשטרה והן הפרקליטות מעלו בתפקידן כגופים האמונים על אכיפת הסדר והחוק. המצב הקיים שבו חייהם, גופם ורכושם של הפלסטינים, הנחשבים תושבים מוגנים ע”פ המשפט הבינלאומי, הפך להפקר, הן כתוצאה מאלימות המתנחלים והן כתוצאה מכך שרשויות אכיפת החוק עומדות מנגד ולא עושות המאמץ המינימאלי על מנת למצות את הדין עם פורעי החוק – הינו בלתי נסבל וחותר תחת שלטון החוק".

השאלה היא מה נשאר משלטון החוק אחרי חתירות שכאלה.