לשופטי בג”צ מתחיל להמאס מהתעלמות צה”ל והמשטרה מאי אכיפת החוק בגדה 

ב-16 בפברואר הוציא בג”צ צו על תנאי בעתירה שהגשנו מטעם מוחמד אברהים אחמד אבו רחמה, בעל קרקע באדמות הכפר בילעין, ובו הורה למדינה לגדר את אדמותיו של אבו רחמה, ובמידת הצורך – להגן עליהן אקטיבית מפני פולשים. בדיון שקדם להחלטה, מתחו השופטים ביקורת חריפה על מחדל המדינה להגן על זכות הקניין הפלסטיני, כשלרוע מזלה היא נמצאת מצידה המערבי של גדר ההפרדה.

מה קרה שם? תכנית המתאר של ההתנחלות מודיעין עילית, ששונתה לאחר שבג"צ פסל את תוואי הגדר, קבעה שמובלעות של קרקע פרטית ששייכות לפלסטינים אינן חלק מן ההתנחלות, ויש להשיב את המצב בהן לקדמותו ולאפשר את גישת הבעלים אליהן. החל משנת 2007, השטח של אבו רחמה גודר והוא קיבל גישה סדירה לאדמותיו ועיבד אותן.

אלא שבדצמבר 2011, פרץ מישהו את הגדר סביב אדמותיו של אבו רחמה, שפך שם כמות גדולה של פסולת, וסלל דרכים בחלקה המחברות חלקים שונים של שכונת מתתיהו מזרח. בתחילת ינואר 2012, הגיש אבו רחמה תלונה במשטרה על הסגת גבול. מי שמכיר את ההיסטוריה האומללה של משטרת ש”י ודאי לא יופתע לגלות שגם כאן, היא הצליחה לפשל בחקירה. היא סגרה את התיק בעילת “אין עבירה פלילית”, כשבין השאר היא טוענת שאבו רחמה לא שיתף איתה פעולה – מבלי שבכלל פנתה אליו. רק לאחר התערבות “יש דין”, פתחה משטרת ש”י את התיק מחדש, ולבסוף סגרה אותו שוב מחוסר ראיות.

בסוף נובמבר 2012, הודיע לנו המנהל האזרחי שהוא הוציא צווי הריסה לכביש באדמותיו של אבו אחמה, אבל כמובן שהוא לא יישם אותם. בדיקה שנערכה בדצמבר 2012, שנה לאחר הפלישה המקורית, גילתה שהכביש במקום כבר זופת, שמישהו הציב קרוואן על האדמות, ושמלבד דרך קיצור עבור תושבי ההתנחלות, הפכה החלקה גם לאתר פינוי פסולת פרטיזני. במארס 2013, טען היועץ המשפטי של אוגדת איו”ש שהם למעשה הסירו את הכביש, אבל שמישהו סלל אותו מחדש ומה אפשר לעשות.

זו טענה שסביבה בעצם נסוב כל התיק. בואו נראה: מה היה קורה אם פלסטיני היה מנסה לסלול כביש בקרבת מתתיהו מזרח? עזבו מתתיהו מזרח, איזה מאחז בלתי חוקי, נניח עדי עד. האם גם אז הצבא היה מסתפק ב”הרסנו, מישהו סלל מחדש, וואלה אין לנו מושג מה לעשות?” כנראה שלא.

חובתו של הצבא, שמעוגנת היטב הן במשפט הבינלאומי והן בפסיקות בג”צ, היא הגנה על רכושם של תושבים מוגנים בשטח שהוא מחזיק בתפיסה לוחמתית. הוא לא יכול לעמוד מן הצד באוזלת יד. החובה שמוטלת עליו היא חובה אקטיבית. החובה האקטיבית הזו מקבלת משנה תוקף לנוכח "משטר המובלעות" עת אדמות פלסטיניות פרטיות כלואות בתוך התנחלויות בשל הליכי התכנון בהם נקט המנהל האזרחי, אולם נגישות בעלי האדמות לקניינם מוגבלת עד מאד ובפועל לא קיימת. מאחר וצה”ל והכוחות הכפופים לו – ביניהם משטרת ש”י – נכשלים בעקביות בעמידה בחובה זו, לא נותרה לנו ברירה אלא להגיש ביוני 2013 בג”צ.

העמדה של נציגי השלטון בבג”צ היתה אומללה למדי. נציג מודיעין עילית טען שאברכים החליטו להשתמש בשטח של אבו רחמה כקיצור דרך, אבל שלעיריה אין דבר וחצי דבר עם כך, “שאין מה לעשות וזה טבעם של האנשים”. נציגי המדינה טענו שהם הסירו את הקרוואן ושהם סתמו את הפרצות בגדר, אלא שמישהו אחר פרץ שם עוד פרצה, ומה הם כבר יכולים לעשות. השופט פוגלמן ענה להם “אז אל תתכננו ישובים על אדמות פלסטיניות, ואם אתם עומדים על זה – שאו בעלויות”. השופט מלצר אמר ש”לא יכול להיות ששם יהיה כמו המערב הפרוע. אם יש מצב כזה, מבחינתי שיעמוד שם שוטר”.

בקיצור, בג”צ דרש מהמדינה שתתנהל כמו מדינה ושאם היא מחליטה ליצור מובלעות פלסטיניות בתוך שטחים שתפסה, שתיקח ברצינות את חובתה להגן על הפלסטינים, ושעמדה של “אין לנו די משאבים לכך” איננה מקובלת. זה שינוי מרענן. יש לציין שהדברים מגיעים כשנה וחצי לאחר שהנשיאה הנכנסת נאור כתבה, בהתייחס לעמדות המדינה לגבי המאחזים, ש”צר לי על שהגענו עד הלום, צר לי שלא ניתן עוד לסמוך על התחייבויות שמוסרת המדינה באמצעות פרקליטיה לבית המשפט, בבחינת דנדרא לא נדרי. חוששתני שנאלץ לשקול, במקרים מתאימים בעתיד, ‘גיבוי’ הבטחות שיינתנו בצווים החלטיים, וחבל”.

אחרי שנים ארוכות שבהן סירבה המדינה לקחת ברצינות את חובותיה כלפי התושבים המוגנים בשטחים שכבשה ושאת הכיבוש שלהם – שאמור להיות זמני – היא הפכה לסיפוח זוחל, נדמה שלשופטי בג”צ נמאס לשחק את תפקיד המקהלה היוונית שיועד להם.