אחרי שועדת לוי גמרה להעלים את הכיבוש, היא מנסה להעלים גם את גזל הקרקעות הפלסטיניות

הפוסט הקודם עסק בבעיה המרכזית שבדו"ח לוי – העובדה שהוא טוען בעקשנות, נגד כל העולם, שמה שישראל עושה בגדה המערבית איננו כיבוש. אבל אם הטענה של "אין כיבוש" היא טענת hasbara  אידיאולוגית, טיעון שאמור להשלף בלהט הוויכוח כדי לבלבל את היריב – אין לו משמעות אחרת, כי הממשלה לא מטומטמת עד כדי כך שתאמץ את הדו"ח – הרי שהחלק השני שלו מסוכן יותר. לחלק הזה יש צד פרקטי, והוא הכשרת גזל הקרקעות של הפלסטינים.

נתחיל בעובדות. ב-1995, התחייבה ממשלת ישראל שלא להקים עוד התנחלויות. כדי להקים התנחלות, יש צורך בהחלטת ממשלה. החלטת ממשלה כזו תיצור משבר דיפלומטי ועד כה שום ממשלה ישראלית לא לקחה את הסיכון. אז מה עושים? מצד אחד, "מרחיבים בניה", מצד שני (תרגיל של השנים האחרונות) מזייפים מסמכי רכישה, ומצד שלישי, והפורה שבהם, מקימים מאחזים.

מאחזים הם, בהגדרה ואליבא דכולי עלמא, בלתי חוקיים. הם נבנים לעתים קרובות על קרקע פלסטינית פרטית. כמעט לכל המאחזים יש צווי הריסה, רק שהמנהל האזרחי לא אוכף אותם בשל הלחץ הפוליטי של המתנחלים. כשהנושא מגיע לבתי המשפט, הממשלה בבעיה ונוקטת בתרגיל אחר תרגיל, שמטרתם לדחות את הקץ. לעתים זה מגיע להתבזות של המדינה בבתי המשפט.

ועדת לוי המציאה פתרון, בשיטה הידועה של קודם יורים את החיצים ואחר כך משרטטים את המעגל: קודם כל היא קבעה, בניגוד לדעת כל העולם, שלישראל יש זכות להעביר אוכלוסיה לשטחי הגדה המערבית, ואחר כך היא קבעה שמאחר והממשלה נתנה הבטחה למתנחלי המאחזים שהיא תקים להם מאחז, הרי שהיא איננה יכולה לסגת ממנה.

קודם כל, בולשיט. הממשלה בהחלט מסוגלת לסגת מהבטחות שהיא נותנת, אם כי היא תדרש לעתים לפצות את האנשים שקיבלו את ההבטחה. שנית, הממשלה לא נתנה שום הבטחה – גורמים מנהליים בכירים, כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ועוזר שר הבטחון להתיישבות, נתנו הבטחות. אלה עדיין לא "הממשלה." שלישית, גם אם שר כלשהו היה נותן הבטחה, לא היה לה שום ערך כי, כאמור, כדי להקים התנחלות יש צורך בהחלטת ממשלה. רביעית, גם החלטת ממשלה להכשיר מאחזים, חוקיותה מוטלת בספק – בתי המשפט כבר קבעו שהממשלה איננה יכולה להבטיח להפר את החוק. דו"ח לוי מאמץ כאן בעצם את עמדת הגזלנים, המתנחלים, מול עמדות כל שאר המשפטנים.

גרוע מכך, הדו"ח דורס את זכויות הקניין של הפלסטינים. הוא קובע שאם אתה יהודי שקיבל הבטחה קלושה כלשהי, או אפילו שרק טוען שקיבל הבטחה קלושה כלשהי, להבטחה הזו יש משקל יתר לעומת בעלות מוכרת של הפלסטיני על אדמתו. ועדת לוי, שכנראה חוששת מהתווית שתודבק למתנחלים יהודים שכבר רש"י חש אי נוחות ממנה – "אם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים" – ממהרת להודיע שבמקרה כזה, הממשלה צריכה לפצות את הפלסטינים, לדבריה במיוחד "כאשר המתיישבים באותו המקום נהגו בתום לב." וואלה. חמיסה בכוח של אדמה פרטית, בסיוע צבאי בלתי חוקי, ללא מסמכים נדרשים וללא הסכמת הבעלים – לזאת ייקרא היום "תום לב."

במילים מכובסות פחות, מהלך כזה נקרא הפקעה, ועל פי אמנת ז'נבה הרביעית הוא פסול לחלוטין – וזו הסיבה שדו"ח לוי מתעקש שבשטחים אין בעצם כיבוש. ועדת לוי קובעת בעצם שזכות הקניין של פלסטינים – שהדו"ח שלה עושה כמיטב יכולתו להתעלם מקיומם – נחותות אינהרנטית מזכויות הקניין של פולשים ישראלים, גם כאשר הזכויות של הראשונים מעוגנות היטב ובצד הפולשים אין כל זכות. אז מי היה צריך דו"ח שלם ומסובך? כתוב "שלי שלי, שלך שלי" וסגור עניין. רק שאת זה, יש להניח, היה קשה יותר למכור באצטלת "דו"ח משפטי."

וכאן הסכנה בטקסט של ועדת לוי: הוא ארוז כמו דו"ח, הוא נראה כמו דו"ח, והפרקליטות – אם לא הממשלה עצמה – מתייחסת אליו כאילו היה דו"ח. היא מצטטת אותו לעתים בבג"צ, בדיונים הקשורים לדרישה לפינוי מאחזים, כי כשאין תירוץ אחר לגזל, גם ערימת קש וגבבה תקבל צו 8. אולי הכלב ימות, אולי הפריץ ימות, ובינתיים נרוויח עוד איזו חצי שנה. עד לתירוץ הבא.

ההתנחלויות והכיבוש עשו רבות להשחתת מערכת המשפט הישראלית. ספק, עם זאת, אם היתה השחתה זועקת כל כך כמו בדו"ח לוי.

לקריאת הפוסט השני על ועדת לוי – כובע מעוך, ריק משפנים, לחצו כאן

לקריאת הדו״ח ״חסר תקדים: ניתוח משפטי של דו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון״ מאת ארגון יש דין והקתדרה לזכויות אדם ע״ש אמיל זולא, לחצו כאן