חייב למלאו רק העם הפשוט

בית המשפט שם קץ לחרפה המתמשכת של הבניה הבלתי חוקית של עיריית מודיעין עילית, שבנתה גם את משרד מבקר העיריה על קרקע פלסטינית פרטית 

“’כן, הסכים פרדיננד, ‘באמת זה נכון.

אך הצו איננו חל בארמון.

חייב למלאו רק העם הפשוט.

בארמון תוכלו לדבר כיאות.’”

במילים אלה, מתוך הקלאסיקה “עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" לאפרים סידון, נפתחה העתירה שהגשנו לפני ארבע שנים כנגד שורה של רשויות – עירית ההתנחלות מודיעין עילית, איגוד רשויות לכיבוי והצלה באיו”ש ובקעת הירדן, משטרת ש”י, שר הבטחון, מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית, וראש המנהל האזרחי. לפני מספר שבועות, דן בג"צ בעתירה, שדרשה לפנות שורה של מבנים שבנתה עיריית מודיעין עילית על קרקע פרטית של פלסטינים מניעלין, והורה על הסרת הבניה הבלתי חוקית הזו.

הבניה התרחשה בשנים 1999-2000, ואף שהמנהל האזרחי מיהר להוציא צווי הריסה למבנים – שכללו שורה של מבני חירום, אבל גם מבנים רגילים לגמרי של העיריה, ובשלב מאוחר יותר גם משרד מבקר העיריה (!) – הרי שבמסגרת ההתנהלות הקבועה שלו, שמכפיפה את יישומם של צווי הריסה לשיקול דעתו של המפקד הצבאי, הוא נמנע בשקדנות מאכיפתם. במילים אחרות, המדינה סייעה בגזילת קרקעות של אנשים פרטיים, פלסטינים, והעבירה אותן בפועל, במעשה ובמחדל, לידי רשויות ישראליות. המהלך מנוגד לחוק הישראלי וגם, צריך להזכיר, למשפט הבינלאומי, שקובע שרשויות הכיבוש מחויבות בהגנה על האזרחים המוגנים בשטחים הכבושים, ובכלל זה גם על רכושם.

הרשויות, שנתפסו בקלקלתן, מיהרו להטיל את האשמה זו על זו, כשכל אחת מהן מאשימה את האחרת במניעת הסרת המבנים במה שאין להגדיר אותו אלא כביזוי קולקטיבי של שלטון החוק. במהלך 2009-2010, ניסינו להביא לפינוי המבנים מהשטח הפרטי, כשכל רשות שולחת אותנו לאחרת. במהלך הדיון בבג”צ, התייחס השופט עוזי פוגלמן לכך ש”במקום להסיר את החרפה, גוררים רגליים.”

נציגת המדינה ניסתה במהלך הדיון לשמור על צורת ההתנהלות הרגילה של המדינה, קרי הבטחה ערטילאית לפנות את המבנים מתישהו, תוך הכרה בכך שהם בלתי חוקיים אבל תוך הדגשה ש”כרגע” פינוי לא מתאים. צריך להתעכב על מושג “הכרגע” הזה: כל קשר בינו ובין המושג העברי הרגיל “רגע” לא רק לא קיים, הוא מטעה. ה”כרגע” של המדינה נמשך אל האינסוף, עורג אל דעיכתן של שמשות, מתכתב עם “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יחלוף” התנכ”י, מהדהד את “אף על פי שיתמהמה, בוא יבוא” המשיחי, ואז נבלע ב“מצב הזמני” שהוא הכיבוש הישראלי בגדה ולא נודע כי בא אל קרבו.

לרוע מזלה של המדינה, נציג עיריית מודיעין עילית לא הבין את אסטרטגיית ה-longue duree שלה, שמטרתה לדחות את הדיון אל עידן הקרח הבא, והעז לומר שהבעיה העיקרית היא “נראות,” כלומר לא מעשיהם של העיריה או הגופים הממשלתיים, אלא הצורה שבה הם נראים. השופטים מיהרו לנזוף בו: השופט רובינשטיין אמר ש”גם נראות איננה עניין של מה בכך בסיטואציה ציבורית,” והשופט פולגמן העיר ש”הגענו למצב שבו בניה של המדינה על קרקע פרטית קשורה לנראות. זה מדרון חלקלק.”

סוף דבר, הצלחנו להציל טרף קטן מפי בולעיו: בג”צ פסק שאת המבנים שאינם מבני חירום יש לפנות מהקרקע תוך 60 ימים, ואת שאר המבנים, אחרי מגוון הליכים, תוך פחות משנה. מאחר ובית המשפט כבר מכיר את הנפשות הפועלות, הוא גם קבע שהמדינה תמסור דיווח חודשי על התקדמות הפינוי. נעדכן.