כשע' ראה את האזרחים הישראלים מגיעים, הוא עשה את הדבר המתבקש וברח. ככה נראה טרור שקט

ע’ הוא תושב הכפר פרעתא. הוא סירב לפרסם את שמו, מפני שהוא קורבן קבוע להתקפות מצד אזרחים ישראלים. יש לו שתי חלקות אדמה: ליד אחת מהן הוקם המאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. הקמת המאחז הובילה ל"מסלול הנישול" המוכר בגדה המערבית: כדי להגן על שלומם של האזרחים הישראלים שהשתלטו באופן בלתי חוקי על אדמות והתיישבו בהן, ע’ רשאי לעבד את אדמתו רק בעונת המסיק ורק בתיאום מראש עם כוחות הבטחון. אבל המפקד הצבאי מסרב לאשר לו לעבד את האדמה בטיעון המקומם שבחלקה אין עצי זית ושהתיאום הוא רק לאנשים שמגדלים עצי זית. וכך הוצאה חלקה של שבעה דונמים מידיו של ע' ובפועל ניתנה כפרס לפולשים ישראלים. ואלה, משעה שנאחזו בקרקע, כמעט בלתי אפשרי לשחררה מהם.

לע’, בן 80, נותרה חלקה נוספת, קרובה יותר לכפר פרעתא עצמו. אולם הקרבה לכפר לא הגנה על יבוליו: במשך שנים גידל בחלקה חיטה, ושנה אחרי שנה התבואה הוצתה. בצר לו, החליט ע' השנה לגדל שם שומשום. הוא דליק פחות.

לפני מספר שבועות, הגיע ע' לחלקה שלו עם חמור והחל לחרוש אותה ולפתוח תלמים לקראת הזריעה. לפתע הבחין בשלושה צעירים שמגיעים מכיוון חוות גלעד. ע' חשש לגורלו ונמלט מהמקום עם החמור. הוא השאיר מאחוריו כמה בגדים, את הטוריה שלו ואת המרדעת (שמיכה המשמשת להנחת אוכף) של החמור. החשש לא היה ערטילאי: ע' זכר מה קרה לפני כשנה לשכנו. כשזה עבד בחלקתו, הופיעו לפתע אזרחים ישראלים והכו אותו "ובקושי הצליחו לקחת אותו לבית החולים".

כעבור שעה וחצי ע’ שב לחלקה. הוא מצא את הבגדים והשמיכה, אבל לא את הטוריה. יתכן שמישהו חשק בה; יתכן שבבהלה הגדולה הוא פשוט אבד. למחרת שב ע’ לחלקה ושתל שומשום. אולי ישרפו, אולי לא ישרפו; לשתול צריך.

וכל זה, קורא יקר, מתרחש תחת אפו ובהסכמה בשתיקה של הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, שהוא חליף הריבון בגדה המערבית. כשהצבא דורש מהפלסטינים תיאום בטחוני הוא מנמק זאת בכך שהוא לא יכול להגן עליהם מפני אזרחים ישראלים. לבג”ץ היו מילים חריפות לומר על כך בפסק דין מוראר: “מדיניות המונעת מפני תושבים פלסטיניים להגיע לאדמות השייכות להם, לשם השגת תכלית של הגנה עליהם מפני התקפות המכוונות נגדם, הינה כמדיניות המצווה על אדם שלא להכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם”.

ואף על פי כן, בצבא שלא מכיר את חובתו החוקית להגן על תושבים מוגנים, ושלא מודע לכך שיש לו לא רק חובה אלא גם סמכות להגן עליהם מפני אזרחים ישראלים, זה בדיוק מה שקורה.

ארגון יש דין תיעד בעשור האחרון 21 מקרים שבהם עלה החשד שאזרחים ישראלים פגעו ברכוש החקלאי של תושבי פרעתא. בשורה של מקרים העדים מתארים את הפורעים כמגיעים מכיוון חוות גלעד. מדובר בהצתת שדות, הצתת תבואה, הרג בעלי חיים, וכריתת עצים. המקרים הללו אינם כוללים את המקרים שבהם תושבי פרעתא הותקפו על ידי אזרחים ישראלים, מקרים שהתרחשו לעתים בנוכחות נציגי צה"ל. אם הצבא מודע לתקריות הללו ואיננו עושה דבר, הוא שותף סביל לפשע; אם הוא איננו מודע להן, הוא נכשל ביישום חובתו להגן על האוכלוסיה.

כך או כך, התקריות נמשכות. לתושבים הפלסטינים אין תחושה שצה"ל מנסה להגן עליהם מפני הפורעים. נראה שמבחינת צה”ל, זה המצב הנסבל. ועולה החשד: אולי זה גם המצב הרצוי. הטלת האימה הזו על חקלאים מאפשרת את נישולם. האזרחים הישראלים תורמים את חלקם, הצבא עושה את שלו, והחלקה של ע' מוצתת פעם אחר פעם.

ובשלב מסוים, האימה עושה את שלה. אין צורך בתקיפה פיזית או אפילו באיום ישיר; די בהופעתם של מספר צעירים, בידיעה שלתוקפים אין מעצורים ושאין שום סיבה שיהיו כאלה, כי איש לא יגן עליך ואיש לא יתבע את עלבונך וכאבך – לעזאזל, לא תהיה אפילו מבזק. ועל הגנה עצמית אין כמובן מה לדבר. שמעתי על חוש האירוניה המפותח של ההיסטוריה, אבל כשהיא מלהקת יהודים גאים לתפקיד שפעם היה שמור לקוזאקים, נראה לי שצריך לתפוס אותה לשיחה על גבולות הטעם הטוב.

למשטרה ע' לא פונה, כי הוא לא רואה בכך טעם.