השקר והשקיעה

צילום: המעצר של ב' סמוך לכפרו, קריות.

פעם צה"ל התגאה בכך שהוא מדווח אמת. מאז שהוא הפסיק, לא קורים לו דברים טובים

בעבר, לפני די הרבה זמן, צה"ל נהג להתגאות בכך שהחיילים בו מדווחים אמת, ושזה סוד ההצלחה שלו. קצינים השתחצו בכך שבניגוד לצבאות ערביים, הם יודעים בדיוק מה החיילים שלהם עושים. בספר "המחדל", שיצא מיד עם תום מלחמת יום הכיפורים, נטען שבתחילת המלחמה, המצב התהפך: קצינים ערבים דיווחו אמת וקצינים ישראלים דיווחו שקר. רק כשהשתנה המצב בחזית, החלו הקצינים הערבים לטייח את הדיווחים שלהם. ההמשך היה בהתאם.

כמובן, זו תמונה מיופה מאד של המציאות. קצינים בצה"ל – ידוע מכולם, כנראה, היה אריאל שרון, מי שכבר בן גוריון כתב עליו ש'לא נגמל מאמירת אי אמת' – ידעו היטב כיצד לשקר לממונים עליהם. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, העז לומר רק לאחר פרישתו שמערכת הבטחון נהגה "לסבן" את בית המשפט העליון. למותר לציין שאף קצין בכיר שהיה מעורב במה שהוא על פניו עדות שקר לא הועמד לדין. וחבל: אולי היו לומדים את הלקח, אולי היו נגמלים מאי אמירת אמת, או על כל פנים מצמצמים בה.

כל ההקדמה הזו, כדי לדון במקרה של ב'. הוא תושב הכפר הקטן קריות, שחלק מאדמותיו נגזלו בעקבות הקמת המאחז עדי עד, אותו תיעדנו בהרחבה, ועל ידי התנחלויות אחרות באזור. ב' משמש כאיש המדיה החברתית של הכפר, הוא צלם, ומנהל את המגעים עם ארגוני הסיוע. בתחילת החודש נערכה הפגנה לא אלימה בקריות, במחאה על סגירת היציאה הדרומית מהכפר; צה"ל סגר אותה בתחילת האינתיפאדה השניה. המשמעות, מבחינת חלק ניכר מהתושבים הרדופים גם כך, היא שכדי להגיע למרכז הכפר הם צריכים לנסוע 18 קילומטרים במקום שניים. ב' אמר לנו שלהערכתו, מטרתה של החסימה כלל איננה בטחונית, אלא לגרום לתושבי קריות להתייאש מגישה לאדמותיהם, מה שיאפשר למתנחלים להשתלט עליהן. הראיות מעידות שהוא צודק.

ההפגנה, לדברי ב', היתה שלווה. זה לא הפריע לכוחות הבטחון, כמנהגם, להפעיל אלימות קשה כלפי המפגינים. ב' היה היחיד שנעצר, תוך הפעלת אלימות כלפיו. גם לאחר מעצרו, המשיכו החיילים להכות אותו. הוא הוכנס לג'יפ, שם המשיכו החיילים לענות אותו על ידי הטחת ראשו בצידי הג'יפ ואחר כך גם בתחתיתו. מדי פעם סטרו לו. כשהורידו אותו מהג'יפ, הטיחו את ראשו בדלת הג'יפ.

החיילים לקחו את ב', על פי עדותו, למוצב צבאי ליד סינג'יל שמכונה הקרון. אחר כך התחיל הנוהל שכל חייל ששירת בשטחים מכיר, אבל מעטים מדברים עליו: ב' הושב, קשור ומכוסה עיניים, כשרבים מהחיילים שעברו במקום בעטו בו או הכו אותו. מאוחר יותר התחילו להכות אותו באלות, עד שלדבריו איבד את ההכרה. אחר כך שפכו עליו מים והעירו אותו.

בשלב זה הניחו החיילים לב' לראות רופא. הרופאה שהיתה במקום שאלה מה כואב לו, ולמה הוא מכוסה בדם. ב' אמר שזה כתוצאה מהעינויים. חיילים שהיו במקום פרצו בצחוק, והרופאה הצטרפה אליהם. לדברי ב', לא רק שהיא לא העניקה לו טיפול, היא גם סילפה במכוון את הדו"ח הרפואי: "בכל פעם שעניתי 'כן' הם סימנו לא."

משם נלקח ב' לעוד סיבוב של התעללות, שוב כשהוא כבול ועיניו מכוסות. החיילים לקחו אותו, מאוחר מאד בלילה, למשטרת בנימין, אבל שם סירבו לקבל אותו, ואמרו לחיילים לשוב איתו בבוקר. זה היה יותר מדי טרחה עבור החיילים, אז הם לקחו אותו לכביש סמוך, הורידו אותו מן הרכב, שוב היכו אותו, נטשו אותו – כבול וקשור עיניים – על הכביש, ונסעו. ב' הצליח לחזור הביתה בשלום.

כל זה לא חדש. כל זה קורה על בסיס יומיומי כמעט בגדה. כל זה מוכר לכל מי ששירת שם, אם כי נהוג לשקר על כך. וזו בדיוק הנקודה.

בסרט "הקרב על אלג'יר," נשאל קצין צרפתי האם הוא השיג את המודיעין על פצצה מתקתקת באמצעות עינויים. ודאי, הוא משיב בנחת לעיתונאים. בראותו את פניהם ההמומים, הוא שאל "איך אתם חושבים שאנחנו משיגים מידע?"

אבל אנחנו לא בסרט, ובמציאות כולם יודעים מה קורה, וכולם משקרים. עינוי עצירים היא לא משהו שאתה יכול לדבר עליו, בשום מצב. היא בלתי ניתנת להצדקה והאדם שבועט באדם כפות נתפס, בצדק, כחלאת המין האנושי.

ועל כן, משקר החייל לקצין שלו כשהוא אומר שהתנהל כיאות מול העציר, והקצין יודע שהוא משקר. הקצינים מדווחים בתורם שקר למפקדיהם. רופאים צבאיים מזייפים את הדו"חות שלהם. משקר החוקר לפרקליט, משקר הפרקליט לבית המשפט, וזה בתורו עוצם את עיניו, כי לפקוח אותן אין בכוחו; הפלנלית שמכסה את עיני העציר מכסה גם את עיניו. בסצינה בלתי נשכחת מ"שלטון החוק" אומר שופט צבאי חד וחלק שהוא ידע שעצירים עברו עינויים, למרות ההכחשות של המערכת בנושא. זה הרגע שבו נפרצת חומת השקרים – שקרים שבלעדיהם אי אפשר לנהל כיבוש. שקרים שלא מוגבלים לעינויים בחקירות דווקא, אף שמפקד חטיבת כפיר לשעבר, אל"מ איתי וירוב, הודה בשעתו שהוא מתיר אותם לחיילים שלו, אלא גם לעינויים היומיומיים האלה, שמיועדים למטרות ענישה.

והשקרים ממאירים. אנשים שהתרגלו לשקר למפקדיהם על דברים פעוטים – בתפיסה הצבאית – כמו התעללות באדם חסר ישע, יתרגלו לשקר גם על דברים אחרים. הם ישקרו לגבי המוכנות שלהם למשימה, כי אין להם כוח לעבוד. הם ילמדו שהעובדה שהם שיקרו והקצינים קיבלו ביודעין את השקרים מקנה להם כוח על המפקד: אם תסגיר אותי לפרקליטות בשל העבירה הזו והזו, אני אפתח את הפה על מה שעשינו בקריות. או בסינג'יל. או במאות מקומות אחרים.

זו המשמעות הפשוטה של הביטוי "הכיבוש משחית" – ועוד לא אמרנו כלום על החברה האזרחית, שצריכה אחר כך לקלוט את הנערים שהפכה לקלגסים מתעללים ושמעדיפה להעמיד פנים שלא קרה להם שום דבר ושאם קרה משהו, זה לא באחריותה. השאלה מי השקרן הגדול והמזיק יותר – החייל שמשקר למפקדו או החברה הישראלית שמשקרת לעצמה – היא מחוץ לתחום השיפוט של הבלוג הזה, אבל ראוי להרהר בה.

מצד אחד, אפשר לטעון שהשקרים הללו מעידים על מידה מסוימת של מוסר: האדם הישר לא יכול להישיר מבט אל מעשיו. מצד שני, לב' המוסריות הזו של מעניו לא עוזרת יותר מדי.