הקרב המאסף

כשהמדינה מגינה על מאחזים בבג"צ, היא מאחזת עיניים – והיא עושה את זה משום שהיא מעדיפה את האינטרס של הממשלה על פני האינטרס הציבורי

בשבוע שעבר נרשם שפל חדש במערכת היחסים בין המדינה ובין בתי המשפט. בפסק דין על אי פינויים של שישה מאחזים, בעתירה שהוגשה על ידי "שלום עכשיו," כתבה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, את הדברים הבאים: "צר לי שהגענו עד הלום. צר לי שלא ניתן עוד לסמוך על התחייבויות שמוסרת המדינה באמצעות פרקליטיה לבית המשפט, בבחינת נדרנא לא נדרי. חוששתני שנצטרך לשקול, במקרים מתאימים בעתיד, 'גיבוי' הבטחות שיינתנו בצווים החלטיים, וחבל." ההדגשה שלי. אם להשתמש במילים מנומסות פחות, הנשיאה לעתיד קבעה שאי אפשר לסמוך על ההתחייבויות של פרקליטי המדינה. הנשיא גרוניס כתב גם הוא דברים דומים.

ביום רביעי היינו שוב בבית המשפט, לשני דיונים נוספים וקשורים. האחד עסק בעתירה שלנו לפנות את האדמות שנתפסו מדורא אל קרע ושלא נעשה בהן שימוש כבר 35 שנה; השני היה בעתירה של "שלום עכשיו" לפנות את המאחזים החרשה והיובל, כש"יש דין" שותפה בעתירה להסרת הכביש שמוביל למאחז היובל. העתירה של "שלום עכשיו"; מתגלגלת בבתי המשפט כבר שמונה שנים; עתירת הכביש שלנו – ארבע וחצי שנים.

כצופה מן הצד, המשותף לשתי העתירות היה חוסר הנוחות של הפרקליטים שייצגו את המדינה, שפת הגוף שלהם, הגמגום שלהם. בעתירת דורא אל קרא, המציאה המדינה מושג חדש, "צורך צבאי שקפא." האדמות שם – ראו קישור קודם – נתפסו רשמית לצרכים צבאיים, מעולם לא נעשה בהן כל שימוש צבאי, ועכשיו רוצה המדינה להשתמש בהן כדי לפצות את המתנחלים המרומים של גבעת האולפנה.

אין דבר כזה, "צורך צבאי שקפא." או שיש צורך צבאי, והוא מטבעו מוגבל בזמן, או שאין צורך כזה. לטעון שפעם היה צורך, הוחרמה קרקע, לא נעשה בה כל שימוש אבל עכשיו מותר להשתמש בה כי פעם היה צורך כזה, זו טענה שספק אם יש בית משפט בעולם שיכיר בה. למה בחרה המדינה להתבזות ולהעלות את הטיעון הזה?

בדיון השני, טענה המדינה שהיא מתכוונת להכשיר בשלב כלשהו את המאחזים. ואז הגיע רגע מביך: כשהיא נשאלה באיזו צעדים היא נקטה לקראת ההכשרה, הנציג מטעמה לא ידע מה הם הצעדים הרלוונטיים, וספג הערות צורבות מהשופטים. שוב, למה ההתבזות הזו?

עו"ד ספרד ציין בתשובתו למדינה שהיא דיברה על הכשרת שני המאחזים כבר לפני שלוש שנים אך לא נקטה בצעד ההכרחי – שהוא הכרזה של הממשלה על הקמת התנחלות חדשה. למה הממשלה לא עשתה זאת? כי היא התחייבה פומבית שלא להקים התנחלויות חדשות עוד באמצע שנות התשעים ואם היא תכריז פתאום על התנחלות חדשה, היא תמצא את עצמה בסערה דיפלומטית. ספרד אמר עוד שהמדינה, דרך קבע, מדברת הן על יישום צווי הריסה לחלק מהמבנים במאחזים, הן על הכשרה של חלק מהם – ובפועל אין לה כוונה לעשות דבר. היא רק רוצה שבית המשפט יירד לה מהראש, ואם אפשר בלי להוריד לה חתיכה מהאוזן.

אז את מי מייצגת המדינה, בעצם? תפקידה של פרקליטות המדינה איננו, כפי שנהוג לחשוב, לייצג דווקא את הממשלה. תפקידה הוא לייצג את האינטרס הציבורי, לייצג את המדינה הדמוקרטית ששלטון החוק עומד בראש מעייניה. בהתחשב בכך שהמדינה מודה שמדובר בבניה בלתי חוקית, ובהתחשב בכך שהמדינה מקבלת את העקרון של שמירה על החוק – רשמית, על כל פנים; פרקטית זה סיפור אחר – צריך לתהות: על האינטרס של מי מגינה פרקליטות המדינה? ודאי לא על האינטרס הציבורי.

בעבר, בשורה של מקרים, אמרו יועצים משפטיים לממשלה שלהם באופן חד וחלק שזו עמדה שהם לא יגנו עליה בבג"צ. אפילו ליוסף חריש, שלא היה ידוע כיועץ משפטי אמיץ במיוחד, היה רגע שבו לא יכול עוד והודיע שהוא לא יעמוד להגן על החלטת ממשלה בבג"צ. למה הפרקליטות מגינה על מאחזים שגם לשיטתה הם בלתי חוקיים? מדוע, פעם אחר פעם, היא משמשת כנציגתם של העבריינים, דוחה שנה אחרי שנה את הרגע שבו יבוא העוול על תיקונו?

משום שהיא מחזיקה, במיוחד תחת היועץ המשפחתי ויינשטיין, בתפיסה ממאירה שאומרת שהיא עורך דין פרטי של לקוח פרטי, שבמקרה קוראים לו ממשלת ישראל; שאין לה אחריות ציבורית; שאין אינטרס ציבורי מעבר לזה שמתווים שר הבטחון וראש הממשלה ברגע נתון.

הפרקליטים נציגי המדינה יודעים שהם מגיעים לבית המשפט כדי למכור קש וגבבה. הם יודעים שתפארתם לא תהיה על היום הזה, שבו יעמדו ויגמגמו דברים שבעצמם אינם מאמינים בהם באוזני שופטים, כשהם חשופים לסרקזם שלהם. השופטים, מצידם, כבר מאבדים סבלנות כלפי הבלים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם, שנה אחרי שנה. יש קונה עולמו בשעה אחת: מותר עדיין לקוות שהמדינה תתעשת, תשוב לייצג את הציבור ולא את הממשלה הזמנית, ותודיע לבית המשפט שהיא לא מוכנה להגן יותר על גזילת אדמות פרטיות במסווה של "הכשרה" עתידית או במסווה של צווי הריסה שאין לה כל כוונה לאכוף.

מותר לקוות – אבל צריכים להיות ריאליסטיים ולדעת שבאותו היום, נשא את עינינו השמיימה, ונחזה במופע המרהיב של להק החזירים המעופפים של צה"ל. הכיבוש והסיפוח הישראליים לא היו מתקיימים אלמלא עבודתם של הרבה מאד משפטנים, שהעניקו כסות משפטית למעשי העוול. אלה שגמגמו בשבוע שעבר בבג"צ הם הדור השלישי שלהם.