הקלות שבשפיכת הדם

רגע הריגת מוסטפא תמימי במהלך ההפגנה השבועית בנבי סאלח, באמצעות ירי רימון גז בקוטר 40 מ"מ לראשו מטווח אפס, בדצמבר 2011. למרות התיעוד הנדיר והזמן הרב שחלף, הפרקליטות הצבאית מסרה לבצלם בסוף יולי כי החקירה טרם הסתיימה.

צה”ל ומג”ב הרגו בבוקר יום שני עוד שלושה פלסטינים. למרות אגדת הסכין בגב של הצבא, אין ללוחמיו סיבה לחשוש ממערכת "הצדק" שלו

מי שעוקב אחרי יומני הבוקר ברדיו, ודאי כבר התרגל לשמוע את המנטרה על כך שכוחות צה”ל עצרו כך וכך “מבוקשים” במהלך הלילה ושהם “הועברו לחקירת כוחות הבטחון.” מאחורי השורה הקצרה הזו, שמגיעה אל הכתבים ישר מדובר צה”ל עם הנחיה לפרסום בשם הכתב, עומדות פעולות ליליות שמבצע צה”ל בעומק השטח הפלסטיני. בתחילת השבוע הסתבכה אחת הפעולות הללו, וזה נגמר בשלושה הרוגים פלסטינים ולמעלה מעשרה פצועים, בתוכם מספר פצועים קשה. כמקובל במצבים כאלה, מיהרו בצה”ל לטעון ש”נשקפה סכנה לחייהם של החיילים,”

אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה בקלנדיה, אבל מין הראוי שהתקרית הזו תיחקר, ותיחקר ברצינות – כמו בכל מצב שבו נהרג אדם על ידי כוחות הבטחון. כשמישהו טוען שוב ושוב שהוא בסכנת חיים אבל, איכשהו, חומק ממנה כשהוא משאיר אחריו גופות, צריך לתהות האם זו לא טקטיקה שמטרתה להוריד לחץ תקשורתי ומשפטי.

יש שורה של מקרים שמצביעים על כך שזו מגמה: הדוגמא החביבה עלי היא זו שהתרחשה במארס 2010 סמוך לעוורתא. העובדות הן שכאשר נגמרה התקרית, היו שני פלסטינים מוטלים מתים על האדמה. החיילים טענו תחילה שהם הותקפו על ידי הפלסטינים, שהיו חמושים בקלשון, וזו גם היתה הגרסה הראשונית שהפיץ דובר צה”ל: נמנע פיגוע. לאחר חקירה, נאלצו החיילים להודות שהקלשון נשאר על הרצפה, אבל שמפקד הכוח “חש בסכנה” אחרי ששמע את אחד הפלסטינים “ממלמל תפילה”, ושעל כן הוא פתח באש. אחד הפלסטינים, טען המ”כ, ניסה לתקוף אותו עם בקבוק; הפלסטיני השני ניסה, לדבריו, להכנס למיתולוגיה הפלסטינית בכך שהסתער עליו, בסצינה שכמו נלקחה ממק’גייבר, עם מזרק (!).

אף אחד מהחיילים המעורבים בתקרית עווארתה לא הועמד לדין. וכפי שמראה דף הנתונים שפרסמנו, זה לא מקרה, זו שיטה.

כל צבא – על כל פנים, כל צבא שעושה משהו מעבר לתרגילי סדר – מפתח לעצמו תוך זמן מה אגדה, שגנרלים גרמנים מובסים הפכו למפורסמת תחת השם "סכין בגב”: הוא יכול היה לבצע את המשימה, טוען הצבא, אבל הפוליטיקאים המרושעים כבלו את ידיו. הגרסה הישראלית של האגדה נפוצה כבר משנות השבעים – הטענה היא שגולדה ודיין ידעו שעומדת לבוא התקפה ביום הכיפורים והעדיפו לאבד חיילים כדי לא להיראות כתוקפנים – ובאמצע שנות השמונים, כאשר צה”ל הופך מצבא לוחם לצבא כיבוש, האגדה מקבלת תפנית. החיילים מתחילים לטעון ש”אנחנו לא יכולים לצאת לשטח בלי עורך דין”, כביכול כובלות ההוראות את ידיהם.

אבל מעבר למניפולציה התקשורתית, יש נתונים. והנתונים מנפצים את האגדה הזו. בין השנים 2000-2013 הרג צה”ל (”צה”ל,” כאן, מייצג את כלל כוחות הבטחון) על פי נתוני בצלם, כ-5,000 פלסטינים. חשוב כמובן לציין שחלק ניכר מהם נהרגו בנסיבות צבאיות "רגילות" ולא חשודות, אבל באותה מידה לציין שעל פי נתוני בצלם, כרבע מההרוגים או יותר לא היו מעורבים בלחימה. אין לנו נתונים על השנים 2000-2003, וגם לא על שנת 2010 (דובר צה”ל, שכנראה שכח שהוא לא כלי שרת של הרמטכ”ל אלא מקבל משכורת מהציבור וחייב לשרת אותו, סירב למסור נתונים באותה השנה), אבל בשאר השנים בין 2003 ל-2012, נפתחו 179 חקירות כנגד חיילים בחשד להרג פלסטינים. תוך סטיה מהנורמה המשפטית שנהגה עד אז, הורה הפצ"ר בתחילת האינתיפאדה השניה שלא לפתוח כלל בחקירת הרג, אלא בהנחיה שלו. זו מערכת שמזינה את עצמה: כשלא חוקרים תקריות הרג – והמסורת המשפטית המערבית, זו שישראל רוצה להיות חלק ממנה, היא שכל מקרה הרג על ידי הרשויות נחקר – מטבע הדברים לא צפים לפני השטח האירועים החשודים.

מתוך 179 החקירות שבכל זאת נפתחו, רק 16 תיקים הבשילו לכתבי אישום – ורק בשישה מקרים הורשעו חיילים בעבירות שקשורות להרג. מתוך כל ההרשעות, רק במקרה אחד נידון חייל ליותר משנת מאסר: תייסיר הייב, שהרג את הפעיל הבריטי תומס הורנדל ללא כל פרובוקציה. הייב הורשע בהריגה – לא ברצח – והוא נידון לשמונה שנות מאסר, שגם אותן הוא לא ריצה במלואן. חשוב לציין שלחובתו של הייב עמדו שני נתונים: קודם כל, הוא הרג נתין של מדינה מערבית, שהמשפחה שלו לא הסכימה לעבור על ההרג לסדר היום. חקירה בריטית (שישראל החרימה, כמובן) מצאה שהורנדל הומת בזדון. ושנית, כמובן, הייב איננו יהודי. הוא בדואי. אני מעז לומר, והנתונים לצידי, שלסתם חייל יהודי שסתם היה הורג פלסטיני, זה לא היה קורה.

במקרים אחרים, הסלחנות היתה גדולה הרבה יותר. על מה שבית משפט קבע שהיה הריגה ברשלנות, קיבל סרן צבי קורצקי חודשיים בפועל; שני קצינים שהורשעו ב”התרשלות” לאחר שירו ברכב שבו ישב פעוט פלסטיני, מחמוד ג’וואדאת, והרגו אותו, קיבלו, בהתאמה, 30 ימי מאסר בפועל וארבעה חודשים על תנאי, וחודש של עבודות שירות וארבעה חודשים על תנאי; זה מחיר דמו של פעוט פלסטיני במערכת הצדק הצבאית. סמל ראשון שהורשע ב”גרימת מוות ברשלנות” ובנסיון לשבש את החקירה, קיבל 4.5 חודשי מאסר בפועל ועוד עונש זהה על תנאי, כמו גם הורדה בדרגה. נגד נוסף, שהורשע ב”גרימת מוות ברשלנות” – קרי ירי לעבר מרכז גופו של צעיר שניסה להמלט ולא היווה כל סכנה – נידון לשבעה חודשי מאסר בפועל, כשהשופטת הצבאית מציינת ש”השלכות האירוע על הנאשם ועל משפחתו עמדו אף הן לנגד עינינו בבואנו לגזור את דינו, כמו גם המשמעות האופרטיבית והסמלית של הורדה בדרגה.” כי מהם חייו של צעיר פלסטיני לעומת “המשמעות האופרטיבית והסמלית של הורדה בדרגה.”

מנהלת מחלקת המחקר שלנו, זיו שטהל, הגיבה על הירי בבוקר יום ב' כך: “הנתונים מראים שהלכה למעשה הסיכוי שחייל שהרג ללא הצדקה אזרח פלסטיני ייחקר ולא כל שכן ייענש הוא בין נמוך ללא קיים, מציאות כזו מעודדת שימוש לא חוקי בנשק על ידי חיילים גם בסיטואציות אזרחיות מובהקות כמו הפגנות."

בדיוק. אגדת הסכין בגב של צה”ל מופרכת. החיילים לא צריכים עורכי דין בשטח. הם צריכים, עם זאת, קצינים שינחו אותם לבצע ירי מדויק ורק בעת הצורך, ואימון בסיסי באתיקה של שימוש בנשק. אבל, כמובן, אנחנו צריכים להרהר בסיפא של המשפט המפורסם על פקודה בלתי חוקית בעליל: “אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת.”

מותר לחשוד שהוא כבר הושחת.