מה קורה כשאזרחים ישראלים תוקפים פלסטינים מול עיניהם האדישות של אנשי כוחות הבטחון? כלום, תודה ששאלתם

ב-13 באפריל 2011, מספר פלסטינים מהכפר תורמוסעיא, שאדמותיו נגזלות בעקביות על ידי תושבי המאחז הבלתי חוקי עדי עד, ביקשו תיאום צבאי ליום למחרת כדי להגיע לאדמותיהם. התיאום הושג, והחקלאים הגיעו לאדמתם למחרת בשעה 08:00. שעה וחצי לאחר מכן, ביקשו מהם אנשי כוחות הבטחון שנכחו במקום לשוב הביתה "כדי שלא יהיו בעיות עם המתנחלים".  אחר כך תהיה מחלוקת האם אנשי כוחות הבטחון האמורים היו חיילים או שוטרי מג"ב; הפלסטינים ידברו על חיילים, אבל הפרקליטות תטען  מג"ב. לפני שהספיקו החקלאים לחזור, הגיעה למקום מכונית מיצובישי מגנום בצבע כחול, ממנה הגיחו שבעה פורעים, חלקם הגדול רעולי פנים. התגובה של אנשי כוחות הבטחון במקום? קריאה במערכת הכריזה של הג’יפ “בוקר טוב”.

הפורעים הסתערו על בעלי האדמות והחלו לתקוף אותם באלות, אבנים וגז מדמיע. רבחי מוחמד מחסן חזמה הותקף על ידי ישראלי רעול פנים בחבטות מוט ברזל בראשו, ועל ידי אזרח ישראלי גלוי פנים עם מקל. פלסטיני נוסף, שניסה לחלץ את חזמה, הותקף בגז מדמיע. התקיפה נמשכה דקות ארוכות ללא התערבותם של אנשי כוחות הבטחון שנכחו במקום. רק לאחר מכן ירו אנשי כוחות הבטחון באוויר והפורעים נמלטו. אותם חיילים או שוטרים לא ביצעו כל נסיון לעצור את התוקפים. אחד הפלסטינים הצליח לצלם את הפורע שהיה גלוי פנים.

זו היתה התקרית הראשונה באותו המקום באותו היום; זמן קצר לאחר מכן פרצה במקום תקרית שניה, שכללה עימות בין מספר גדול של חקלאים פלסטינים ובין אזרחים ישראלים. כוחות צה"ל הפרידו בין הצדדים, לדברי הפלסטינים תוך הפעלת כוח מיותר נגדם.

מכאן נכנסה מערכת החקירה הישראלית לפעולה, או ליתר דיוק לחוסר פעולה. מאחר שמדובר בשתי חקירות מקבילות – של מצ”ח ושל המשטרה – ומאחר שאנחנו שומעים לאחרונה שוב ושוב "אם מישהו ראה משהו לא בסדר אז שיפנה למצ”ח", בפוסט הזה נתמקד בחקירת מצ"ח. או ליתר דיוק בחקירה שלא היתה, כי הפרקליטות סירבה לערוך אותה.

ב-3.5.11, ניסינו להגיש תלונה במצ”ח בשל עמידה מנגד של אנשי כוחות הבטחון במקום –  משום שהפלסטינים תיארו בעדויותהם במשטרה את הנוכחים כחיילים. עמידה מנגד היא התופעה שבה חיילים נוכחים בעת ביצוע עבירה מצד ישראלים כלפי פלסטינים ונמנעים מלבלום את העבירה או לעצור את העבריינים.

מצ”ח סירבה לקבל את התלונה.

לאחר תכתובת נוספת, הואיל רונן הירש, הפרקליט לעניינים מבצעיים, לקבל את התלונה. לאחר חודשיים בלבד, הודיעה לנו מצ”ח שבהנחיית הפרקליטות, הוחלט שלא לפתוח בחקירה. עם זאת, כשניסינו לברר מה קורה עם התיק, היא נדרשה לחודשיים כדי להודיע לנו שהוא בכלל לא אצלה אלא הועבר לפרקליטות. זה היה בינואר 2012, שמונה חודשים אחרי התקרית. הפרקליטות נדרשה לשישה חודשים נוספים כדי להודיע לנו שהחליטה סופית שלא לחקור את התיק.

אבל כשמסתכלים על עילת הסגירה, רואים משהו מעניין: הפרקליטות הצבאית בכלל לא התייחסה לשאלת האחריות של אנשי כוחות הבטחון שלא עשו כלום. כלומר, לא התייחסה בכלל לתלונה המקורית. זו שהיא לא רצתה לחקור. ואם אלו אכן היו אנשי מג"ב, מדוע לא העבירה הפרקליטות את התיק למח"ש, שאחראית על חקירתם?

pic #1

אנחנו לא יודעים אם במקום אכן היו שוטרי מג"ב, כי העדים מדברים שוב ושוב על חיילים, ואנשי מג"ב מופיעים לראשונה בתגובה של הפרקליטות – תגובה שבה היא מסבירה מדוע החליטה שלא לחקור בכלל את האירוע. מצד שני, לא בטוח שהפלסטינים מבחינים בין חיילים ושוטרי מג"ב כי אלה ואלה מבצעים את אותה הפונקציה. מצד שלישי, בדרך כלל כאשר הפלסטינים מבקשים תיאום עם הצבא, מי שמגיע למקום הם חיילים ולא שוטרי מג"ב.

אבל אחרי ההקדמה הזו צריך לומר שני דברים. ראשית, אם הפרקליטות הצבאית הגיעה למסקנה שמי שעמד מנגד היו שוטרי מג"ב ולא חיילים, היא היתה צריכה להזדרז ולהעביר את המידע הזה למח"ש – מה שהיא לא טרחה לעשות ומה שמעיד על הרצינות שבה היא מטפלת בנושא. אי העברת הטיפול למח"ש במהירות סבירה היא שיבוש בפועל של החקירה.

מעבר לכך, נראה שבפרקליטות מבלבלים בין שתי תקריות. בראשונה הפעילו אזרחים ישראלים אלימות כלפי הפלסטינים בעוד כוחות הבטחון הישראלים לא עושים כלום; השניה היתה תקרית מאוחרת יותר שבה התכתשו עשרות פלסטינים עם מספר גדול של מתנחלים. אז אכן הגיעו חיילים והפרידו בין הצדדים. רק שזו תקרית נפרדת.

כדי להגיע לתוצאה הזו – החלטה לא לעשות כלום – נזקקה מערכת החקירות הצבאית לשנה וחודשיים. היה יכול להיות גרוע יותר, אני מניח.

כשהוצאנו את הדו”ח שלנו על תופעת העמידה מנגד, נעמד דובר צה”ל על רגליו האחוריות והוקיע את הדו”ח בזעם. הוא כתב ש”אירועים אלו [אירועי עמידה מנגד – יצ”ג] זוכים למלוא תשומת הלב מגורמי הצבא, ובמקרים חריגים אף נפתחות חקירות מצ”ח וננקטים צעדים משמעתיים ופיקודיים.”

אז ככה נראית “מלוא תשומת הלב” של גורמי הצבא. דובר צה”ל היה הגון מספיק כדי להודות שהמקרים שבהם מצ”ח אשכרה טורחת לחקור והצבא נוקט צעדים הם “מקרים חריגים”.

יאמר לך האיש שאומר לך ללכת להתלונן בצינורות המקובלים: זו תקרית נקודתית. היא לא מעידה על הכלל. ואף אתה, הקהה את שיניו: שיעור הכשלון של המשטרה בחקירת עבירות כלפי פלסטינים ידוע, מוכר וקבוע, והסיכוי של תלונה של פלסטיני להסתיים בהרשעה עומד על 1.9% בלבד. במערכת החקירות הצבאית המצב לא טוב יותר: רק 3.5% מהחקירות מניבות כתבי אישום,  רוב כתבי האישום מוגשים בשל עבירות רכוש ולא עבירות אלימות, ולא כולם מסתיימים בהרשעה.

ואלה המקרים שהגיעו לחקירות. פלסטיני שרוצה להתלונן במצ”ח, כמעט ולא יכול לעשות זאת בלי סיוע של ארגוני זכויות אדם, כי למצ”ח – 49 שנה כמעט אחרי כיבוש הגדה המערבית – אין בסיסים בגדה. פלסטיני שרוצה להתלונן במשטרה, צריך לרוב גם הוא סיוע. רבים מאד מוותרים על התענוג המפוקפק.

אבל הנה, יש צינורות מקובלים – ועזבו עכשיו את העובדה שהם בנויים כך שאיש לא ישתמש בהם.