הפקר

בפסיקתו בפרשת ג’וואהר אבו רחמה, מחזק בג”צ את תפיסת האין-חקירה של צה”ל

ב-31 בדצמבר 2010 עמדה ג’וואהר אבו רחמה, תושבת בילעין בת 36, בחצר ביתה. באותו היום, צה”ל עשה שימוש בכמויות חריגות של גז מדמיע במהלך פיזור הפגנה בכפר. עננה של גז הגיעה לחצרה של אבו רחמה ואפפה אותה. זמן קצר לאחר מכן היא חשה שלא בטוב. היא פונתה לבית החולים ברמאללה, וכעבור פחות מיממה מתה.

מאז ועד היום, צה”ל מסרב בעקשנות לחקור את נסיבות מותה. בתחילת ינואר 2011, פנינו בשם משפחתה של אבו רחמה ובשם הוועדה העממית של בילעין לצה”ל בדרישה לפתוח בחקירת מצ”ח בנושא. הצבא סירב, ובעזות מצח אמר שאם יש לנו ראיות שקשורות לנושא, אנחנו מתבקשים להציג אותן. לא כך אמור מנגנון חקירה לעבוד: הוא לא אמור לדרוש מן הקורבנות לספק ראיות לכך שהם נפגעו, הוא אמור לחקור כל תלונה או חשד לביצוע עבירה.

אלא שבאותם הימים, המדיניות של מצ”ח היתה שהיא לא פותחת בחקירת מותם של פלסטינים אלא במקרים חריגים. שלושה חודשים לאחר מכן, נגררה מצ”ח, על ידי עתירה לבג”צ של בצלם והאגודה לזכויות האזרח, לשנות את מדיניותה, וכעת היא אמורה לחקור כל מקרה מוות של פלסטיני שבו מעורב חייל צה”ל, אלא אם נסיבות ההרג היו מבצעיות במובהק, כמו מעורבות ברורה של הפלסטיני בלחימה. אילו היתה אבו רחמה מתה באפריל 2011, מצ”ח היתה נאלצת לחקור את מותה. היא מתה שלושה חודשים מוקדם מדי. כתוצאה מסירובו של הפצ”ר לפתוח בחקירה, נאלצנו לעתור לבג”צ.

ב-28 באוגוסט 2014, קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של ג’וואהר אבו רחמה, דחה בג”צ את העתירה שלנו. השופטים קבעו שההחלטה שלא לפתוח בחקירה נחשבת לסבירה ושהם לא יתערבו בשיקולי הפצ”ר. בין השאר קבע בית המשפט שוועדת טירקל הציעה פתרונות לכשלי החקירה של צה”ל – תוך התעלמות מן העובדה שמסקנות הוועדה, שהוגשו בפברואר 2013, כלל אינן מיושמות.

כשבג”צ מאפשר לצה”ל לא לחקור את מותה של אזרחית, שמתגוררת בשטח שנמצא תחת שליטתו של צה”ל ושיש סיבות טובות לחשוב שמותה נבע מפעולתו, הוא מערער עוד יותר את התפיסה המעורערת גם כך שצה”ל מסוגל לחקור את עצמו. התמיהה על הסירוב של צה”ל לפתוח בחקירה פלילית מתגברת, כשמגלים שהצבא טען בבית המשפט שהוא השקיע בבדיקת נסיבות מותה של אבו רחמה גם אמצעים מודיעיניים. אמצעים מודיעיניים כן, חקירת מצ”ח לא? סדר עדיפות משונה משהו, לא?

ועל כל הפרשה עולים סימני שאלה, כשנזכרים שצה”ל הפיץ עובדות שלא היו ולא נבראו בפרשה הזו פעם אחר פעם. הבלוגר נדב פרץ ריכז כאן את שינויי הגרסאות של צה”ל בפרשה: היא מתה בבית ולא בבית החולים; היא בכלל לא מתה מגז אלא מסרטן (זו היתה גרסה בלתי רשמית “קצין בכיר” שהופצה לכתבים ובלוגרים ידידותיים); לא, היא לא מתה מסרטן, היא מתה ממנת יתר של תרופות; גרסה צה”לית אחרת בכלל אמרה שאפילו הפלסטינים לא חושבים שאבו רחמה מתה מגז; גרסה חמישית גרסה שאבו רחמה מתה לא מסרטן, לא מעודף תרופות, ודאי לא מגז, אלא מסיבוכים של מחלות אחרות; ולבסוף, הגרסה הסופית: אבו רחמה היתה בריאה, עמדה לא רחוק מאזור ההפגנה, שאפה גז, אבל מתה כתוצאה מרשלנות של הצוות הרפואי ברמאללה.

שזה לגמרי יכול להיות, אגב. אבל כשצבא משנה יותר גרסאות על אירוע אחד מאשר החי”רנייקים שלו מחליפים גרביים, המינימום שהוא נדרש לו הוא חקירה. חקירה אמיתית, עם אפשרות שתסתיים בסנקציות פליליות כנגד אשמים, לא תחקיר מבצעי שנשאר חסוי ולא יכול לשמש ראיה נגד המשתתפים בו. ואת המינימום הזה, בגיבוי של בג”צ, צה”ל נמנע מלעשות. אם צה"ל כל כך משוכנע שסיבת המוות איננה גז, מדוע הוא מתעקש כל כך להמנע מחקירה? תפקידה של חקירה, במיוחד במקרים שנויים במחלוקת, הוא לפזר את ערפל הספק. הדרישה לחקירה איננה אומרת שצה"ל בהכרח אשם: היא עומדת על כך שמותו של אדם הוא עניין כבד, שאי אפשר לעבור עליו במשיכת כתף. ואף על פי כן, צה"ל עושה כמיטב יכולתו כדי שלא לחקור.

זכרו את זה עוד שבועיים-שלוש, כשהצבא יתחיל לטעון שלא צריך חקירה בינלאומית, הוא לגמרי יכול לחקור את עצמו על אירועי “צוק איתן,” ולא יבין למה כולם מגחכים.