הפיגועים השקטים

במהלך חודש יולי, מפגעים יהודים הובילו לשלוש הצתות וכריתת עצים אחת בכפר פלסטיני. זו שגרת האלימות סביב עדי עד 

בצהרי ה-13 ביולי הוזעק עמאד עבד אלרחמאן, חקלאי מתורמוסעיא, אל חלקתו: שכן הודיע לו שאזרחים ישראלים, שלדבריו ירדו מעדי עד, פושטים על השדה שלו. אלרחמאן נסע במהירות למקום, והספיק לראות חמישה מתנחלים גוזלים את החיטה שלו ומעמיסים אותה על חמורים. כאשר הוא הגיע למקום, האזרחים הישראלים נמלטו. הוא הזעיק את המת”ק הישראלי, שתוך זמן קצר הגיע למקום עם נציגים של המשטרה והצבא. האזרחים הישראלים, בינתיים, צפו בכל מרחוק. אלרחמאן ביקש מהשוטרים להתקדם אל החמורים, וכשהגיעו אליהם, צצו לפתע עוד כעשרה מתנחלים והחלו לקלל אותם. איש המת”ק שהיה במקום רשם דו”ח, אבל איש לא נעצר לחקירה.

כשסיים אלרחמאן להעמיס חלק מן החיטה הגנובה שלו והם ירדו בחזרה אל תורמוסעיא, וכאשר השוטרים עזבו את הזירה, התנפלו אזרחים ישראלים על ערימת חיטה אחרת שלו שנגנבה ונלקחה למקום מרוחק יותר, והציתו אותה. בשלב זה, הגיע כוח של משטרת ש”י – אלרחמאן קיבל את הרושם שמדובר באנשי פשל”א (מפלג פשיעה לאומנית) – ואיש המת”ק הבטיח לו חגיגית שיתפסו אותם.

התקשורת הישראלית לא דיווחה על הגניבה וההצתה הזו.

אנחנו עוברים ארבעה ימים קדימה. 17 ביולי, ובהאא מוחמד סלימאן פקהאא – תושב סינג’יל שבבעלותו חלקה בתורמוסעיא – מתעורר בשלוש לפנות בוקר משיחת טלפון. היום הוא ערב העיד אל פיטר, והטלפון הבהול מגיע מתורמוסעיא: השדה שלו הוצת. כשהוא מגיע למקום, התושבים כבר כיבו את השריפה כמיטב יכולתם, אבל בערך 210 קילוגרמים של חיטה נשרפו. התושבים שכיבו את השריפה דיווחו לו שראו חמש דמויות עולות בכיוון עדי עד. פקהאא לא התלונן במשטרת ש”י. הוא מזמן הבין שאין טעם.

התקשורת הישראלית לא דיווחה על ההצתה הזו.

ב-20 ביולי מחמוד אחמד מוחמד חזמה מגיע לחלקת הזיתים שלו בתורמוסעיא, חלקה הסמוכה לעדי עד, ומגלה ש-170 שתילים צעירים של עצי זית ששתל במקום נעקרו ונשברו. על פי היובש של העצים, חזמה מעריך שהם נשברו במהלך חג העיד אל פיטר. המת”ק הישראלי הגיע למקום, צילם והביע זעזוע; את חזמה הזעזוע הזה לא מנחם. חזמה אמר לנציג המשטרה שזו החבלה השישית באדמתו בזמן האחרון שמתבצעת על ידי אזרחים ישראלים, לעתים קרובות מעדי עד, ושהוא מצפה שהמשטרה תעשה משהו עם התלונות שלו.

התקשורת הישראלית לא דיווחה על החבלה הזו.

אנחנו קופצים כעשרה ימים קדימה ומגיעים ל-28 ביולי. עמאר עבד אל גליל יסף ג׳ודה, תושב תורמוסעיא, מוזעק בטלפון על ידי תושבים אחרים של הכפר: בוא מהר, השדה שלך בוער. הוא מגיע למקום ומגלה את החיטה הקצורה שלו, שערם בערימות לפני מספר ימים, עולה באש. עד סיפר לו שראה אזרחים ישראלים יורדים מההר של עדי עד אל השדה שלו. אחר כך ראה עשן מיתמר. ג׳ודה הגיש תלונה במשטרה.

התקשורת הישראלית לא דיוו… טוב, אני חושב שכבר הבנתם.

מה שקורה כאן פשוט למדי: פקהאא, שאיבד רצון להתלונן במשטרה, תיאר זאת היטב. “השיטה שלהם היא להפעיל כוח, לעשות בלגאן כדי שלא נגיע לאדמות שלנו. הם רוצים אותן לעצמם. במדרון היורד מעדי עד לשטחים שלנו יש מערה שנמצאים בה נוער הגבעות. אני חושב שהם אלה שמתנכלים לנו. הצבא מרחיק אותם כל פעם אך הם חוזרים. הצבא והמשטרה מכירים אותם טוב אבל לא עושים שום מאמץ לעצור אותם ולהעמידם לדין”. המערה הזו, אגב, מוכרת גם לג’ודה. נראה שהיחידים באזור שלא מכירים אותה הם אנשי מפלג פשל”א.

את השיטה הזו – אלימות שמטרתה להוביל ליאוש פלסטיני משמירה על האדמות, ולאחר מכן לנישולה על ידי המתנחלים – תיארנו לפני שנתיים בדו”ח שהתמקד בעדי עד, “מסלול הנישול". עדי עד, מאחז בלתי חוקי שהמועצה האזורית בנימין מתפארת בו רשמית, פולש לאדמות פלסטיניות במשך יותר מעשור; ובדצמבר האחרון הגשנו עתירה לבג"ץ הדורשת את פינויו, בהתמקד בעובדה שהוא גורם בלתי פוסק להפרת זכויות אדם של הפלסטינים.

שיטת הנישול באמצעות אלימות לא הלכה לשום מקום מאז. מספר האירועים – ארבעה בתוך כשבועיים סמוך לעדי עד – אולי חריג, אבל השיטה עצמה קבועה. יש להדגיש שהפוסט הזה מתמקד במקבץ התקיפות של יולי, אבל יש לא מעט תקיפות אחרות בתורמוסעיא. בין השאר, הושחתו בינואר 5,000 שתילי זית.

אלה התקפות שקטות, כמעט יומיומיות, שהמטרה שלהן היא הטלת פחד ויאוש. הן לא ראוותניות. הן לא מלוות בסיסמה ססגונית. הן “רק” אמורות לשכנע קהילות חקלאיות שאין טעם לנסות ולהגן על אדמותיהן; גם אם תצליח לגדל יבול בתנאים הבלתי אפשריים סמוך למאחז, גם אם הצבא ייתן לך גישה לאדמותיך, יהיה מי שיגנוב את פרי עמלך. ואם לא יוכל לגנוב, ישרוף. גם לי גם לך לא יהיה.

התקשורת הישראלית התעוררה באימה לפני חודש, אחרי הפיגוע בדומא, וקלטה שוואלה, יש פה מחבלים יהודים. בוקר טוב. הם פה שנים ארוכות. לתקשורת פשוט היה נוח להתעלם מהם, או – מה שגרוע יותר – לתייג את הפיגועים שלהם כ”גרפיטי”.

אז בפעם המי יודע כמה: זה לא גרפיטי. זו מערכה מכוונת של הטלת אימה תוך שימוש באלימות שהמטרה שלה היא נישול. הכנופיות האלה אולי מאורגנות פחות מאלו שהציתו את הבית בדומא – כמעט תמיד ראו אותם – אבל אוזלת היד של הרשויות היא אותה אוזלת היד. וזה צריך להפסק.