הסייענים השקטים של הפשעים

המשטרה מקפידה שלא לחקור, והפרקליטות מקפידה שלא לקבל החלטה בערר על אי העמדתו לדין של חשוד בהונאת קרקעות

הסיפור אמור היה להיות פשוט: מנכ"ל החברה לפיתוח קריית הישיבה בית אל (עסקנו בחברה המפוקפקת הזו כאן), יואל צור, הודה במהלך חקירתו במשטרה שהוא בנה את מה שכונה לימים "גבעת האולפנה" על אדמות פלסטיניות פרטיות שלא היה לו כל חוזה רכישה עליהן. צור אמר למשטרה שהוא התחיל לעבוד שם בשנת 1998, ושהוא חשב בשנת 2000 שיש לו חוזה, חוזה שהתברר כשקרי. כלומר, מעדותו של צור עצמו, עולה שהוא ביצע עבירות בניה שנתיים לפני שהוא בכלל חשב שיש לו חוזה רכישה. הכל על אדמה פרטית, ולא סתם על אדמה פרטית (פלסטינים, למי אכפת?) – כפי שנחשף בתקשורת, גם תוך הונאה של הקונים, יהודים טובים שהעדיפו לא לשאול יותר מדי שאלות שהאדם הסביר דווקא היה שואל.

אבל המשטרה העדיפה לסגור את התיק, בעילה החצופה של "אין אשמה פלילית." אפילו במונחים הרגילים של משטרת ש"י זה היה מרשים במיוחד. כחלק מהחקירה של צור, התקרבו החוקרים לאם כל הממסדים, זאב "זמביש" חבר, האיש שידו בכל ויד כל בו. צור, בחקירתו, קשר את האגודה השיתופית של חבר – "אמנה" – לרכישת הקרקעות שלא היתה ולא נבראה. חבר הכחיש. המשטרה, שחקרה אותו כעד ולא כחשוד, לא טרחה לעשות את המתבקש ולבצע חיפוש במשרדי "אמנה" או במחשבים שלה. בכל זאת, זה מתקרב יותר מדי למוקדי הכוח. לא רק חבר מעורב: עורך הדין שערך את מסמכי הרכישה שהתבררו כשקריים הוא דוד רותם. אתם עשויים להכיר אותו כח"כ דוד רותם, לשעבר יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט. מה, השוטרים צריכים צרות? הם לא, אז הם סגרו את התיק.

ממשטרת ש"י לא ציפינו ליותר מדי. ההתמחות שלה היא כשלון בחקירות, ושם היא דווקא קוצרת הצלחה. מסתבר שגם מהפרקליטות אין למה לצפות. הגשנו ערר ב-14.12.10, כלומר לפני יותר משלוש שנים. דרשנו השלמות חקירה ואת העמדתו לדין של צור לדין.

בימים אלה אנחנו נאלצים לעתור לבית המשפט, וזאת משום שעד כה, הפרקליטות לא הצליחה לקבל החלטה בערר שהגשנו. אנחנו מדברים על יותר משלוש שנים שבהן ערר בנושא פשוט למדי נתקע בפרקליטות.

מה קורה פה? קשה שלא לחשוד שבפרקליטות, שם שכחו מזמן את "משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם", שם מחקו את "לא תסגיר עבד אל אדוניו, עמך ישב, בקרבך, במקום אשר יבחר, באחד שעריך – לא תוננו!", עובדים עכשיו בעצלתיים גם על הפיכת "לא תהדר פני גדול" לאות מתה, ובאמצעות השיטה הקלה מכל – חוסר פעולה.

העבירה שבה חשוד צור, ושאם יועמד לדין עליה הוא עשוי לפתוח את פיו ולסבך שועי ארץ, היא מסוג עוון; העבירה תתיישן בחלוף חמש שנים מפעולת החקירה האחרונה בתיק, שנערכה ב-5.11.09; הפרקליטות צריכה, על כן, רק למסמס את הפרשה עד החמישי בנובמבר 2014, ובא לציון גואל. הכל יתפוגג.

"מפעל" ההתנחלויות, מימי מלון פארק והלאה, מבוסס בחלקו הניכר על הונאה, שקרים וגזל. שמשטרת ישראל היא כלי שבור, יודע כל ילד. אבל כשהפרקליטות משתפת פעולה, במחדל אמנם, עם גנבי קרקע מיוחסים, זה כבר פגיעה בשאריות האמון שנותר בשלטון החוק.

חשוב לציין עוד נקודה, ואולי היא תעיר את הפרקליטות מתרדמתה: שכאשר היא נמנעת מלהעמיד לדין את העבריינים בפרשת גבעת האולפנה, היא לא רק נותנת לעבירה של גזל קרקע להשמט; היא גם פוגעת בזכויותיהם של הפלסטינים, כאוכלוסיה תחת כיבוש, להגנה על פי אמנת ז'נבה הרביעית. כלומר, היא משחקת כאן על הגבול של פשעי מלחמה.

ובשעה שאנו ניצבים מול בית משפט רגיל, כל שיש לנו הוא תקנות ופרוצדורות. לעתים, יש להודות, הן מביאות לכדי התעלות: ספק אם יש בית משפט אחר מלבד העליון הישראלי שיכול היה להוציא מלפניו משפט נאדר הוד כמו "הוואכמן ג'ון איוואן דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו" של מאיר שמגר, שבו כופף המשפטן בכניעה את צווארו בפני המשפט היבש, מניח לצדק להשמט, משום שהוא יודע שאם יתיר לצדק לדרוס את החוק הוא פורץ את השערים לצדק-אספסוף מתהולל; שכניעת הצדק בפני החוק היא, לעתים קרובות, המחיר שאנו משלמים כדי למנוע את החברה שלנו להתדרדר למצב החברה של מיכאל קולהאוס, מצב שבו איש בולע את רעהו. אלא שלעתים קרובות, החוק דורס את הצדק לא לטובת הכלל, אלא לטובת החזקים.

אבל יש גם בית משפט אחר. אודן כתב שורות שלימים יתחרט עליהן, על כך שההיסטוריה שופטת לאהדה את השולטים במילים ("Time that with this strange excusepardons Kipling for his viewand will pardon Paul Claudelpardons him for writing well…"). מותר לחשוב שלהיסטוריה, שמביטה בעין צרה מאד על משפטנים שהופכים את הדין לעוול,  יהיה מה לומר על טכנאי המשפט שבפלפולים ובשהיות מונעים את זכותם של אנשים שמצויים תחת כיבוש לשמור על שארית זכויותיהם מפני כובשיהם, על מי שהפכו את המשפט מכלי להשגת צדק לכלי להגנה על גזל וגזלנים.