"מקור ראשון" העלה אותנו על ראש שמחתו. חבל שבדרך הוא מצא לנכון לרמוס את העובדות

בתקשורת האמריקאית נפוץ הביטוי Hatchet job, "עבודת גרזנים", כדי לתאר התקפה בוטה על המוניטין של אדם אחר, התקפה שלעתים קרובות מתחזה לביקורת לגיטימית והוגנת. מצער היה לראות את "מקור ראשון" יוצא להתקפת גרזנים על "יש דין" בסוף השבוע, משום שהנסיון שלי עם "מקור ראשון" הוא של עיתון-ימני-אבל-הוגן. לא היה שום דבר הוגן בהתקפה עלינו; למעשה היא היתה מלווה במעשה רמיה. מאליו עולה החשש שרכישת עיתון הביבים "מעריב" על ידי הבעלים של "מקור ראשון", שלמה בן-צבי, מתחילה לפגוע בסטנדרטים של "מקור ראשון."

נתחיל מהמטרה הקלה יותר, יהודה יפרח, עורך מדור "צדק" של "מקור ראשון," שעוסק בענייני משפט. יפרח מתחיל את מאמר הדעה שלו בטענה שלאחרונה שוחח עם הזבוב שיש לו על קיר המשרד שלנו. זו הערה בטעם רע במיוחד, בהתחשב בכך שתלונה על חשד שמשרדו של עורך הדין מיכאל ספרד, שמייצג את "יש דין", נפרץ ומסמכים שנגנבו מתוכו הופיעו לאחר מכן ב"מקור ראשון" עדיין נחקרת. לאחרונה, נציין, הודה יו"ר "אם תרצו" רונן שובל שהארגון שלו שילח חוקרים פרטיים במשרד עורכי הדין של ספרד (לטענתו, הם פעלו רק כחוק), פעולה שעל פניה לא עומדת בקנה אחד עם מטרותיה של "אם תרצו" – אולי, יום אחד, יפרח יכתוב גם על זה.

ואחרי שצחקנו, נמשיך בכך שיפרח מתגורר במאחז עמונה, שארגון "יש דין" פועל לפינויו משום שנבנה בחלקו הניכר על אדמה פרטית פלסטינית. יתר על כן, בית שבנה יפרח במאחז היה בין תשעת הבתים שנהרסו ב-2006 בעקבות עתירה שבה ייצג מיכאל ספרד את "שלום עכשיו." במילים אחרות, ליפרח יש עניין מובהק בכך ש"יש דין" ועורך דין ספרד ייפגעו, אם לא אובססיה כלפינו, ואף על פי כן הוא לא מספק לקוראיו את המידע הנדרש הזה. המונח הטכני, בתחום האתיקה העיתונאית, הוא "היעדר גילוי נאות."

המאמר עצמו של יפרח הוא, למרבה הצער, הזיה פרנואידית נפוצה למדי על הקשרים שבין ארגוני זכויות אדם והממסד המשפטי. יפרח חושב שעורכי הדין של "יש דין" לוחשים על אוזנו של היועץ המשפטי לממשלה, מה שהוביל לכך שהאחרון שלח השבוע מכתב לשר הבטחון שבו דרש ממנו לאכוף את חוקי הבניה בגדה. תנוח דעתו של יפרח: יכולת ההשפעה שלנו על הפרקליטות נחותה מאד, והעובדה שהוא עדיין גר במאחז שלו תוכיח. יתר על כן, אנחנו ב"יש דין" חושדים שמכתבו של וינשטיין מיועד לכסת"ח או למאבק על תוספת תקנים; אם וינשטיין היה רוצה, הוא יכול היה לעשות הרבה יותר גם בכלים שעומדים לרשותו היום.

ההזיה שממנה מורכב המאמר של יפרח נשמעת משונה במיוחד לאור הכתבה של צפנת נורדמן, "הטרדה משפטית" שמה, שמופיעה באותו המוסף. נורדמן מעלה שם שתי טענות: קודם כל, ש"יש דין" נוקטת בהליך המשפטי של ערר כדי ליצור טרחה וטרדה למתנחלים; ושנית, שהיא ממש גרועה בזה. לטענתה של נורדמן, רק ערר אחד של "יש דין" הוביל להעמדה לדין, של קטין ששמו אסור בפרסום – וגם כתב האישום הזה נמחק לאחרונה.

המאמר של נורדמן לוקה במספר הטעיות. ראשית, נורדמן מטעה את הקוראים באשר למהות מוסד הערר. היא מציגה מצג שווא על פיו ערר מיועד לאלץ את הפרקליטות להגיש כתב אישום. לא היא. רוב מוחלט של העררים שאנחנו מגישים מיועד לשכנע את הפרקליטות להורות למשטרה לבצע חקירה של ממש ולא להסתפק בטיוח שהיא התרגלה לבצע. רק בחלק קטן של המקרים, כאשר השתכנענו שהמשטרה הצליחה לאסוף די ראיות אך הפרקליטות או המשטרה החליטה לסגור את התיק, אנחנו מערערים על סגירת תיק בדרישה להעמדה לדין. מן הראוי לציין עוד שכל תיק שעובר לערר נבחן בקפידה, ושאנו מערערים על כעשרה אחוזים מכלל התיקים שאנחנו מטפלים בהם.

נורדמן מצטטת נייר עמדה של "יש דין" מ-2011, ומציינת שבין 2005 ו-2012 הגישה "יש דין" "185 כתבי ערר על סגירת תיקים מהסוג האמור." כאמור, זה לא המצב. שנית, נורדמן מייחסת ל"יש דין" הצלחה רק בערר אחד. הדו"ח עצמו שמצטטת נורדמן מדבר על 29 עררים שהתקבלו. כלומר, בערך כשישית או 16% מהעררים שהוגשו התקבלו. זה נחשב לשיעור גבוה מאד.

אז מצד אחד נורדמן מוסרת מידע לא מדויק על טיבו של מושג הערר, ובנוסף היא מעוותת את הנתונים שבעליל היו בפניה. היא צריכה לדעת שאלה לא היו 185 עררים על סירוב להגשת כתב אישום, והיא חייבת לדעת שעל פי דף הנתונים שהיא מצטטת היו 28 יותר הצלחות מכפי שהיא מדווחת עליהן. העסק מסתבך, כשקולטים שנורדמן היא עורכת דין, כך שקשה יותר להאמין שהיא לא הבינה על מה היא כותבת.

ואם זה לא היה מספיק, אז נורדמן השתמשה בהטעיה. מי שיקרא את התגובה של "יש דין" ל"מקור ראשון" ישים לב שמשהו כאן לא בסדר: התגובה לא תואמת את הכתבה. התגובה מתייחסת לסגירת התיק נגד הקטין, שהוזכרה למעלה, ולא לשום נקודה אחרת. למה? משום שנורדמן לא טרחה לבקש מאיתנו תגובה על שלל טענותיה, רק תגובה על נושא סגירת התיק מול הקטין. פרסום התגובה, בהתחשב בכל זה, הוא מצג שווא, אם לא הונאה של הקוראים.

במצב הדברים הרגיל, עורך היה עובר על הטקסט של נורדמן, רוצה לראות את המקורות שלה, והיה שם לב שמשהו לא בסדר בתגובה. אבל העורך של נורדמן, יפרח, לא באמת שימש כאן כעורך: הוא היה היד שהחזיקה את הגרזן. וככה זה גם נראה.

לידיעת בן-צבי: ככה הורסים עיתון.