למה משטרת ש”י מתעקשת למנוע מקורבן תקיפה מלזהות את תוקפיו?

ב-29.3.2013 יצא חסן שאכר עבדאלחים חסן ברהוש, רועה בן 80 מהכפר א-לבד שממזרח לטול כרם, לאדמות המרעה שלו. הוא הבחין בשני אנשים שתיאר כמתנחלים מתקרבים אליו מכיוון ההתנחלות אבני חפץ, שנמצאת דרומית מערבית לכפר. מאוחר יותר, הוא יתאר אותם למשטרה: האחד היה בגיל 40 לערך, “גבוה, בעל מבנה גוף מלא, צבע עור בהיר, שיער חום קצר, ללא זקן, שפם או כיפה”, ולבש חולצה לבנה; האחר היה צעיר, “בצבע עור ממוצע, ללא זקן, משקפיים או כיפה” שלבש חולצה אדומה.

שני הגברים הסתערו על הרועה הקשיש במקלות והיכו אותו מכות נמרצות, כשהוא מתחנן ושואל מה עשה להם. כשברהוס קרס אל לקרקע, המשיכו השניים להכות אותו, תוך שאחד מהם אומר שצריך להרוג אותו. ברהוש החל לקרוא לעזרה עד שאיבד את הכרתו. הוא התעורר בבית החולים, כשהוא סובל משלושה שברים ביד שמאל, שני שברים ביד ימין, סד מתכת על שתי הרגליים, שטפי דם קשים בגב, ומים בשתי הריאות.

באופן חריג, התקיפה של קשיש בן 80 הצליחה לזעזע אפילו את את הציבור הישראלי ולהכנס לתקשורת הממוסדת. ברהוש הועבר לבית החולים איכילוב, ולאחר חקירה ראשונית של השב"כ, תיק החקירה הועבר למשטרת ש"י. כשלושה חודשים אחרי ההתקפה, המשטרה עצרה שני חשודים, י.נ. ונ.מ. המעצר בוצע על סמך חומר מודיעיני; השניים סירבו לשתף פעולה עם החוקרים וסירבו למסור אליבי.

ואז, חודש אחר כך, התיק נסגר בפתאומיות בעילת עבריין לא נודע. המשטרה מצאה לנכון לעדכן את יש דין, באי כוחו של ברהוש, על כך שהתיק נסגר רק שלושה חודשים מאוחר יותר. אחר כך הם ניהלו איתנו קרב ביורוקרטי עיקש כדי להמנע או לפחות להשהות את מסירת חומרי החקירה, שבלעדיהם אין אפשרות להגיש ערר אפקטיבי. ב-25.3.14, כמעט שנה אחרי אירוע התקיפה עצמו, הסכימה המשטרה סוף סוף להעביר לידינו את חומר החקירה, פרט לחומר המודיעיני (שאותו לא ביקשנו).

מה התברר לנו עם קריאת חומר החקירה? גילינו כי למרות שברהוש מסר תיאור מפורט של החשודים שתקפו אותו ולמשטרה אפילו היו חשודים – שאחד מהם אומר בחקירתו במפורש שהוא “לא אוהב ערבים” – ברהוש מעולם לא קיבל את ההזדמנות לזהות אותם.

אף שברהוש התעקש, גם שנה לאחר התקרית, שהוא יוכל לזהות את שני תוקפיו, המשטרה נמנעה בעקשנות תמוהה מלערוך מסדר זיהוי חי. במקום זאת, היא ערכה לברהוש מסדר תמונות והציגה לו תמונות שמהן אי אפשר היה לזהות את החשודים. מה שמטריד במיוחד כאן הוא שמסדר התמונות הזה בוצע ב-19.6.13, בזמן ששני החשודים היו במעצר. למרות זאת, המשטרה הציגה לברהוש תמונות שלדבריו היו מטושטשות.

ברהוש נכשל בזיהוי תוקפיו.

זה לא מפתיע ולא חדש. בהרבה מקרים, אנשים לא דומים לתמונות שלהם, ודאי לא תמונות סטטיות. בתי המשפט בישראל קבעו פעם אחר פעם שבכל מקום שהדבר אפשרי, יש לערוך מסדר זיהוי חי; בג”ץ פסק ש”בדרך כלל, משנדרש לקבוע זהותו של חשוד במסדר זיהוי, והחשוד נמצא, מן הראוי לעשות זאת באמצעות מסדר זיהוי חי. מסדר מסוג זה הינו הליך הזיהוי האמין ביותר, ועל כן יש להעדיפו על פני אמצעי הזיהוי האחרים כל עוד הנסיבות מאפשרות זאת.”

במקרה שלנו, משטרת ש"י נמנעה מלערוך מסדר זיהוי חי. התירוץ הראשון שלה היה שאין לה מספיק אנשים דומים לחשודים  – כלומר, בעלי עור בהיר עד ממוצע, שיער קצר וללא זקן, שפם, משקפיים או כיפה. איזה מין תירוץ זה? אם אין מספיק אנשים דומים, שכרו ניצבים; הלבישו שוטרים מיחידה אחרת בבגדים הדומים לאלה של החשודים; אפרו אותם; עשו כל מאמץ אפשרי למנוע את האפשרות שתוקף של קשיש בן 80 יחמוק מעונש.

משנודע ליש דין שהמשטרה מסרבת לערוך מסדר זיהוי חי, פנתה עורכת הדין נועה עמרמי במכתב בהול למשטרה בדרישה לערוך מסדר כזה. הבעיה הזו איננה חדשה: על ההשתמטות הסדרתית של משטרת ש”י עמדנו בדו”ח “עקיפת חוק” שלנו (עמ’ 54 והלאה). אבל המכתב לא עזר.

בערר שהגישה באפריל 2014, בו האשימה את המשטרה בשיבוש החקירה, לא חסכה עו”ד עמרמי במילים חריפות כדי לתאר את הכשל המשטרתי הזה. אחד הסעיפים ראוי לציון במלואו: “על הדברים להיאמר בצורה ברורה ונהירה – אי עריכת מסדר הזיהוי החי במשך למעלה משנה על ידי חוקרי המשטרה תחת הנסיבות הקיימות סיכלה הלכה למעשה את הסיכוי למציאת הנאשמים ולהעמדתם לדין ובכך חיבלה באופן ממשי בחקירת תלונת מרשי”. (הדגש שלי).

בסגרת המלצתו לפרקליטות המדינה לדחות את הערר, כתב קצין משטרה לפרקליטות שלדעתו יש לדחותו משום "שאיני חושב שכיום, למעלה משנה אחרי האירוע, ראוי לבצע מסדר זיהוי חי ולכן יש לדחות את הערר".

כלומר, בעוד שהקורבן ממשיך להתעקש שהוא יוכל לזהות את תוקפיו, המשטרה מתעקשת שלא לאפשר לו לעשות זאת. הערר שלנו התקבל על ידי הפרקליטות, התיק הוחזר לחקירה, אבל התנהלות המשטרה – שיהוי לאין קץ – חזרה על עצמה גם בחקירה השניה. ב-14.6.15 הודיעו לנו על דחיית הערר ועל סגירה מחודשת של התיק, שוב בעילת עבריין לא נודע – כשהמשטרה מסרבת לאפשר לקורבן לזהות את העבריין. שוב ביקשנו חומר חקירה, ושוב המשחקים הרגילים, עד שחומר החקירה מגיע סוף סוף בנובמבר 2015. שקלנו להגיש ערר שני, אבל הגענו למסקנה שאין טעם.

אם לשפוט על פי התנהלותה של המשטרה עד כה, מדובר בכוסות רוח למת. הזעזוע הציבורי מתקיפה אלימה ופראית של אדם בן 80 אך בשל מוצאו לא מתורגמת, כמתברר, לחקירה וענישה. הוא רק פלסטיני.