"החיילים מבינים שלא כדאי להם"

שיחה עם אייל הראובני, מחבר הדו"ח "עומדים מנגד", על המשמעות של "רוח המפקד", ומדוע כל חייל בצה"ל יודע באיזו זווית לכוון נשק בנוהל מעצר חשוד, אבל לא מה לעשות כשהוא נתקל בישראלים שפוגעים בפלסטינים 

לפני שבוע פרסמנו את דו"ח "עומדים מנגד", שדן בתופעה שבה חיילים עומדים מן הצד ונמנעים מלאכוף את החוק כנגד אזרחים ישראלים שפועלים באלימות כנגד תושבים פלסטינים או רכושם. הדו"ח כולל, מעבר לסקירה היסטורית מפורטת של התופעה, גם עדויות של חיילים שנמסרו לארגון שוברים שתיקה, ותיעוד של המציאות בשטח ועל חוסר ההתייחסות של צה"ל אליה: חוסר הבנה של החיילים את חובתם להגן על פלסטינים ועמידה מן הצד כאשר הם או רכושם נפגעים על ידי אזרחים ישראלים, שנובעת בין השאר מהעדר הנחיות ברורות. לרגל הפרסום, נפגשתי לשיחה קצרה עם מחברו, אייל הראובני ממחלקת המחקר של "יש דין".

מה ייחודי בתופעת העמידה מנגד ולמה היא צריכה לעניין את הציבור?

היחודי בתופעה הוא שהיא מסמלת את העומק של אי הבנת חובות הצבא וחובות החיילים ככוח כובש. הצבא בעצם מכחיש את מהות הכיבוש בכך שהוא עומד מנגד.

מה זאת אומרת, מכחיש?

חובת הכוח הכובש –  חובתו הבסיסית לפי המשפט הבינלאומי ולפי אינספור פסיקות של בג"ץ –  היא לשמור על החוק והסדר הציבורי. ברגע שהוא נמנע מכך ומנסה ליצור, בפועל או במחדל, מצב שבו הוא נמנע מאכיפת החוק ומשאיר וואקום באכיפת החוק, הוא משאיר את האזור כמין מערב פרוע.

התופעה הזו מתרחשת בכל הגדה המערבית ולאורך תקופות מאד ארוכות. היא התחילה מימיה הראשונים של ההתנחלות בחברון. שנה אחר כך היתה החלטת ממשלה שמבקשת מהמתנחלים לציית לחוק במקום להורות לחיילים לאכוף את החוק.

אם תאמר לחייל את מה שאמרת עכשיו על חובתו כנציג המפקד הצבאי, הוא יחשוב שזאת סינית.

הוא מודע בדיוק לאותם הדברים שאני אומר בקשר לאוכלוסיה הפלסטינית: הוא יודע את חובתו, את סמכויותיו, ואת טווח הכלים שמותר לו להפעיל על האוכלוסיה הפלסטינית. כל סמכויות השיטור שהחיילים מפעילים כלפי פלסטינים כבר 48 שנים, הם מוכשרים לבצע גם כלפי אוכלוסיה ישראלית. רק חסר להם הקטע המהותי מאד שאת מה שהם עושים מול פלסטינים, הם צריכים לבצע גם מול ישראלים.

מבחינת הצבא, אכיפת החוק כלפי אזרחים ישראלים, אלה פקודות צבאיות. אחר כך, כשהם מובאים לבית משפט, החוק הוא שונה: חוק צבאי לפלסטינים, החוק הישראלי כלפי האזרחים הישראלים. אבל בשלב האכיפה, מבחינת הצבא, אלה אותן פקודות ואותם צווים צבאיים.

ובכל זאת חיילים לא אוכפים אותן.

אלא במקרים נדירים מאד.

מהעדויות של שוברים שתיקה בדו"ח "עומדים מנגד" עולה שמעט מאד חיילים ידעו שיש להם סמכויות כאלה.

היה קצין אחד שאמר שהוא יודע שאלה סמכויותיו, היו מספר חיילים שידעו שיש להם סמכויות אבל אמרו שאין להם כלים לאכוף את הסמכויות הללו. זה לא סקר מדעי, אבל אם החיילים שמגיעים לשוברים שתיקה לא יודעים מה הסמכויות שלהם, מן הסתם חלק גדול הרבה יותר מהחיילים לא יודעים.

איפה כל מערך ההכשרה של הצבא?

זה חלק מהביקורת שבדו"ח. ברמה ההצהרתית, הצבא ומשרד הבטחון מדברים בשפה מאד ברורה: "אנחנו אוכפים את החוק, נאכוף את החוק על מתנחלים פורעי חוק"; אבל הצבא כמדיניות לאורך שנים – מאז תחילת שנות השמונים כשהכירו בתופעה והחלו לתעד אותה – מסרב להסיק את המסקנות המתבקשות.

מתי סוף סוף צה"ל קובע נהלים? רק אחרי שפנינו אליו בנושא?

הצבא הוא גוף כוחני, הוא פועל רק כשהוא חייב לעשות משהו. העתירה של האגודה לזכויות האזרח בנושא המסיק, שם התחיל צעד ראשון. אנחנו לא יכולים לטעון לבעלות, יכול להיות שבדיוק הבשילה עבודת מטה כשהגשנו את השאלות בנושא, אבל לנו לא ידוע על נהלים שהיו קודם לשאלות שלנו. היה דף למפקד, אבל לפי העדויות של החיילים בשוברים שתיקה, אף אחד לא הכיר את הנוהל הזה.

על פי דובר צה"ל, החיילים עוברים הכשרה חד פעמית לפני שהם יוצאים לתעסוקה מבצעית, שם מועברים להם הדברים ב"נקודות ברזל," ביניהן האיסור על עמידה מנגד. אנחנו לא יודעים איך מועבר הנוהל. ברור לנו, עם זאת, גם מתגובת דובר צה"ל, שהוא לא נמצא בהישג יד, כמו פקודות הפתיחה באש או נוהל מעצר חשוד. הנוהל הזה נראה לנו לא מספק ולא תקין.

כמה חיילים העמיד צה"ל לדין באשמת עמידה מנגד?

אנחנו יודעים על מקרה אחד באינתיפאדה הראשונה, אבל לא על עמידה מנגד אלא על עבירות אחרות, כי עמידה מנגד לא מוגדרת כעבירה צבאית. עוד חייל הועמד לדין משמעתי בעקבות מידע שהועבר מ"יש דין". לא ידוע לנו על אף חייל שהועמד לדין בהליך פלילי.

רוח המפקד הוא מושג שחוזר הרבה בדו"ח. אתה רוצה לפרק את המהות שלו?

יש לה כמה היבטים. קודם כל, המפקדים מסיקים שלא כדאי להתנגד למפעל ההתנחלויות כי זה לא עוזר לקריירה הצבאית. האלוף עמרם מצנע, שהיה אלוף פיקוד מרכז, תא"ל אילן פז (ראש המנהל האזרחי לשעבר י"ג)  שניהם נתפסו על ידי הממסד המתנחלי כאויביו. אילן פז דיבר במפורש על כך שהם פעלו נגדו.

במישור השני, שהוא הרבה יותר חמור ושהוא עולה מהעדויות של שוברים שתיקה, החיילים מבינים שגם אם הם יכולים לעשות משהו נגד מתנחלים, לא כדאי להם. אין להם גיבוי, אין להם כלים, המפקדים שלהם שואלים "למה להבעיר את הגזרה?".

אז יש לנו מצד אחד את הנהלים שהחייל לא מכיר, ומצד שני את רוח המפקד, שאותה הוא מכיר היטב. האם יהיה נכון להתייחס לפקודות כאל טיוח?

כל ההדרכות שמקבלים חיילים יש בהן משהו כדי לצאת לידי חובה, כדי לומר שהעברנו הדרכות לחיילים שתפקידם הוא לשמור על השקט ולאכוף את החוק, והזכרנו את האיסור על עמידה מנגד. זו הדרכה חד פעמית ללא חומר כתוב. דובר צה"ל טוען שכך זה יעיל יותר. אנחנו טוענים שמאחר וזה נושא מאד מסובך, שעדיין זר לרוב החיילים ולהווייתם הצבאית, שלא מוכר בצבא לאורך שנים, הוא אמור להיות מוגדר בצורה הרבה יותר מדויקת והרבה יותר נגישה לכל חייל וחייל.

אני בטוח שגם אתה, שלמרות שעברו הרבה שנים מאז שסיימת את השירות הצבאי, יודע בדיוק באיזו זווית להרים את הרובה בביצוע נוהל מעצר חשוד.

60 מעלות, איזו שאלה.

בדיוק. כל חייל יוכל לומר לך מה נוהל פתיחה באש, מה סמכות הפעולה שלו כלפי אזרח ישראלי, עם זאת, הוא לא יידע לכמה זמן הוא יכול לעכב אזרח ישראלי? איפה אתה יכול לעכב אותו? הוא לא יידע איך לסגור זירה כדי לאסוף ראיות. האם חייל יודע שהוא חייב להגיש עדות למשטרה על עבירה שהוא ראה, שזה לא נתון לשיקול דעתו או רצונו האישי? את כל הדברים האלה אי אפשר להעביר בתדריך של שעתיים או אפילו ארבע שעות.

אם הצבא אכן היה רוצה להסיק מסקנות מההתנהלות שלו לאורך השנים, הוא לא רק היה סוגר זירות ועוצר חשודים, הוא היה צריך גם לתחקר את האירוע כדי להיטיב את הביצועים שלו במהלך אירועים דומים – ועד כמה שאנחנו יודעים, לא נערכים תחקירים כאלה. וזו תופעה שקיימת כבר עשרות שנים, זה לא דבר חדש.

האם, בכך שהוא מתעקש לא לעסוק באלימות מתנחלים למרות שהיא נוכחת לאורך שנים, הצבא הוא לא השתקפות של החברה הישראלית?

ודאי שהצבא הוא השתקפות של החברה, אבל הצבא – בניגוד למדינה, שבה יש מספר סמכויות ומספר רשויות – הוא חליף הריבון. בסמכות המפקד הצבאי, ולו מטעמיו התועלתניים כדי למנוע אירועים כאלה, לתקן פקודות ולקבוע נהלים. הוא לא צריך להמתין לגופים אחרים שיאשרו את זה. זו סמכותו, זו חובתו. החובה הבסיסית על פי בית המשפט העליון באין ספור פסיקות. אין לו תירוצים לא לעשות את זה.

בניגוד לישראל, שם האלימות לובשת פנים שונות ומגוון צורות, האלימות שאנחנו מזהים בדרך כלל בשטחי הגדה היא בעיקרה אינסטרומנטלית, במיוחד בשנים האחרונות: היא מיועדת להרחיק פלסטינים מאדמותיהם. או, כמו שקורה בחברון לדוגמה, להשתלט על המרחב ולנשל – בטווח הארוך יותר – את הפלסטינים מרכושם, ובמיוחד מאדמותיהם החקלאיות. האלימות באזורי החיכוך מיועדת להעלים את הפלסטינים וזה לא דפוס פעולה חדש או יצירתי – זה מוכר לכולם.

מוכר גם לחייל בשטח?

מוכר לכל מפקד צבאי שלא חי על המאדים בשנים האחרונות. מניעת ההתנכלות הזו גם לא דורשת מאמצים יחסית גדולים מהצבא. כשהצבא לא נוקט בפעולות האלה, אלא נוקט בברירת המחדל שלא לפעול, הוא מציב את עצמו בעמדה פוליטית הרבה יותר ברורה משהוא מנסה להציג את עצמו – כצבא מקצועי, כצבא העם.

המצב נראה אינהרנטית כאילו הוא מוביל להפרה של המשפט הבינלאומי: או שאתה מגן על המתנחלים, או שאתה מגן על הפלסטינים. והברירה האוטומטית, כיוון שהמתנחלים שייכים לאותה הקבוצה האתנית,  היא להגן על בני הקבוצה האתנית ולא על אנשים שאתה אפילו לא יודע שהם תושבים מוגנים.

אם החיילים ידעו, ואם הם יוכשרו לכך, אז יש סיכוי שזה ישתנה. אני לא חושב שנגיע למצב אופטימלי כל עוד ההתנחלויות קיימות. אבל זו השאלה שאנחנו תמיד מתמודדים איתה: האם לתת את המסקנות הגורפות שיביאו תיקון מלא לעולם  – "פנו את ההתנחלויות" – ואז בעצם לומר אמירה שאין סיכוי שהיא תתממש בטווח הנראה לעין, או המלצות שיביאו לפחות תיקון מסוים או תיקון אפשרי למצב העניינים הקיים.