דובר צה"ל, מבלשט כהרגלו

מאז זרמו הרבה מים עכורים בקריה, מקום שכידוע המבקרים בו נזקקים לנעליים גבוהות בשל אוכלוסיית נחשים שהיתה גורמת גם לסנט פטריק להחוויר – זו, נזכיר, עמדת מערכת הבטחון – ודובר צה"ל עדיין בשלו.

בתגובה לדף הנתונים האחרון שלנו, שעסק ב(חוסר) אכיפת החוק על חיילי צה"ל, מסר דובר צה"ל "יובהר כי לא כל החקירות שנפתחו בשנת 2012 הסתיימו. מכאן ניתן ללמוד כי הנתון המוצג הינו מגמתי. תלונות על אודות התנהלות חיילי צה"ל באיו"ש ובאזור חבל עזה נבחנות על ידי מצ"ח והפרקליטות הצבאית בהתאם למדיניות הפרקליט הצבאי הראשי, אשר אושרה בפסק דין מפורש של בית המשפט העליון. במקרים שבהם עולה חשד לביצוע עבירה פלילית, נפתחת חקירת מצ"ח המלווה על ידי קציני חקירות מנוסים ולעתים אף על ידי גורמים משפטיים מהפרקליטות הצבאית. כל החלטה בנוגע לתיק חקירה, בין שהגשת כתב אישום, נקיטת צעדים משמעתיים או סגירת תיק, מתקבלת באופן פרטני, ובוודאי שלא ניתן בהחלטה משקל כלשהו לנתונים סטטיסטיים כאלה או אחרים. חשוב להדגיש כי על כל החלטה של רשויות הצבא ניתן להגיש עתירה לבג"ץ. גורמים שונים, וביניהם עמותת יש דין, מימשו אפשרות זו לא אחת, ובמרביתם המוחלט של המקרים לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערב בהחלטות שהתקבלו. כמו כן, מטבע הדברים, דו"ח המציג נתונים סטטיסטיים על אודות החלטות בתיקים פליליים אינו יכול לשקף את טיב ואופי ההחלטות המתקבלות בנוגע לכל תיק ותיק."

וואלה. הבה נפרק את הטקסט הזה. "יובהר כי לא כל החקירות שנפתחו בשנת 2012 הסתיימו. מכאן ניתן ללמוד כי הנתון המוצג הינו מגמתי." – דף המידע שלנו התייחס במפורש לנקודה הזו, ואף ציין שבשנת 2012 הוגש כתב אישום אחד, על סמך תלונה שהוגשה ב-2011 (שהתייחסה לתקיפה שאירעה בשנת 2010). משונה שדובר צה"ל מתייחס לאיטיות של מערכת הצדק הצבאית כאל נקודה לזכותו, אבל לא ברור מנין מגיעה הטענה על "נתון מגמתי." בחינה של נתונים על בסיס שנתי היא אחד האמצעים הסטטיסטיים המקובלים ביותר, כמעט על כל גוף; דובר צה"ל, למשל, נוהג לפרסם את מספר התקריות שמוגדרות בעיניו כטרור על בסיס שנתי, ולא מתעקש להמתין עד תחום החקירה. אם דובר צה"ל היה רוצה שנתייחס לכל החקירות של שנת 2012, כנראה שהנתונים היו צריכים להתפרסם ב-2014. מותר לחשוד שאז, דובר צה"ל היה פוטר אותנו בכך שמדובר באירועים שקרו מזמן, ואיך אפשר לצפות ממנו להתייחס לאירועים עתיקים כל כך.

"כל החלטה בנוגע לתיק חקירה, בין שהגשת כתב אישום, נקיטת צעדים משמעתיים או סגירת תיק, מתקבלת באופן פרטני, ובוודאי שלא ניתן בהחלטה משקל כלשהו לנתונים סטטיסטיים כאלה או אחרים." או. הגענו ללב העניין. אתם אומרים שאנחנו לא חוקרים כמו שצריך, או לא חוקרים בכלל? אנחנו נעמיד איש קש, שבמסגרתו נטען שאתם דורשים מאיתנו לעמוד ברף סטטיסטי – מה שלא היה ולא נברא – ונצהיר בלהט שאנחנו נעמוד לצד החוק והצדק אל מול הדורסנות של המספרים היבשים. אם איש הקש שלנו יתלקח כמו שצריך, אף אחד לא ישים לב שלא התמודדנו עם העובדות.

"חשוב להדגיש כי על כל החלטה של רשויות הצבא ניתן להגיש עתירה לבג"ץ. גורמים שונים, וביניהם עמותת יש דין, מימשו אפשרות זו לא אחת, ובמרביתם המוחלט של המקרים לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערב בהחלטות שהתקבלו." והקשר בין זה ובין הנתונים שלנו הוא….? מה זה קשור? אבל לא, יש כאן משהו מדאיג למדי. דובר צה"ל אומר בעצם שאם בעיני מישהו לא מוצאת חן העובדה שהוא לא חקר אירוע מסוים, צה"ל עצמו לא מתכוון לעשות שום דבר בנידון והנפגע מוזמן לפנות לבג"צ – מה שיעלה לו לא מעט כסף וטרחה. רק אז, בחוסר רצון, יואיל הצבא לחקור. דובר צה"ל לא יסביר מדוע לא נפתחה חקירה, ואם בכל זאת ייגרר צה"ל לבית המשפט, הוא יסמוך על הפרשנות המצמצמת של בג"צ ל"החלטה סבירה." שיעור המקרים בהם הפך בג"צ החלטה של גוף ממשלתי נמוך מאד, ושיעור המקרים שבהם הוא הפך החלטה של גורמי אכיפת החוק קרוב לאפס; מקרה נדיר של הצלחה הוא זה שבו, בעקבות עתירה שלנו, החליט צה"ל לחקור שני מקרי מוות תמוהים במיוחד. העוול צריך לזעוק לשמיים בסיוע מערכת הגברה מרשימה כדי שבג"צ יתערב בהחלטת פקיד.

"כמו כן, מטבע הדברים, דו"ח המציג נתונים סטטיסטיים על אודות החלטות בתיקים פליליים אינו יכול לשקף את טיב ואופי ההחלטות המתקבלות בנוגע לכל תיק ותיק." והשמש שוקעת במערב. ודאי שנתונים סטטיסטיים, מעצם טיבם, לא יכולים לומר לנו משהו פרטני על מקרה ספציפי. איך אמר את זה סטאלין? מוות אחד הוא טרגדיה, מיליון מקרי מוות הם סטטיסטיקה.

אבל הם עדיין מורכבים ממיליון מקרי מוות פרטניים. וסטטיסטיקה אולי לא רלוונטית למקרים פרטיים, אבל היא בהחלט יכולה להצביע על מגמה. והמגמה ברורה באופן חד משמעי: אם בשנת 2011, ובממוצע הרב שנתי של השנים שקדמו לה, מספר החקירות שנפתחו ביחס למספר התלונות עמד על כ-60%, ב-2012 הנתון נחתך לחצי.

יתר על כן, גם אם נסכים שלא סביר שתלונה שהוגשה בדצמבר 2012 תהפוך לכתב אישום לפני 2013, לא ברור מדוע תלונות שהוגשו במחצית הראשונה של השנה לא מבשילות לכתבי אישום. ואם זה לא היה מספיק, אז הנתון הרב-שנתי אומר הכל: מאז 2000, רק בכחמישה אחוזים מכלל החקירות (וכזכור, ב-2012 רוב התלונות לא הניבו חקירה) הוגש גם כתב אישום. אם מסתכלים על מספרי תיקי החקירה, אלה של 2002 ו-2003 לא שונים בהרבה מאלה של 2010 או 2011 – אבל בשנים ההן, לפני שהישראלים התרגלו (הרבה בזכות פיגועי התאבדות) לכך שלפלסטינים מותר לעשות הכל, שיעור החקירות שהבשילו לכתבי אישום היה יותר מכפול: ב-2002 הוא עמד על 15%, ב-2003 על 11%, ומכאן מתחילה הירידה התלולה.

המספרים לא משקרים. הם אומרים לנו את מה שדובר צה"ל מאד לא רוצה לשמוע: שבמקביל להסתגרות של החברה הישראלית כלפי מה שקורה בגדה, גם צה"ל צמצם משמעותית את הגשת כתבי האישום כנגד חייליו שביצעו פשעים. במשך השנים נוצרה תפיסה מסוכנת, על פיה כל מה שחיילים עושים הוא לגיטימי – חלק ניכר מאזרחי ישראל, למשל, לא ראה שום בעיה עם שימוש במגנים אנושיים – וצה"ל נרתע מהעמדת חיילים לדין, בין השאר משום שכל מקרה כזה שזוכה לפרסום מביא אותו לעימות עם ציבור שבחלקו הניכר לא מוכן לשמוע על חיילים שעומדים לדין.

אבל הצבא חייב לחקור עבירות של חייליו ברצינות, וחייב להעמיד חיילים שנחשדו בביצוען לדין. תרבות צבאית של קריצה, של חיפוי זה על זה, היא תרבות שחותרת תחת עצם הסמכות הצבאית. היא הופכת את צה"ל מצבא, שהוא גוף ממושמע שסר לפקודות, למיליציה, שהיא גוף חמוש שהיחס שלו לחוק אגבי. ומיליציות אולי מסוגלות להתמודד עם מיליציות אחרות, אבל יש להן חסרון מובהק כשהן צריכות להתמודד עם צבא של ממש. החזרת המשמעת לצה"ל, קרי אכיפת החוק על חייליו בגדה, היא אינטרס ראשון במעלה של הצבא עצמו. כשדובר צה"ל מגן על מדיניות אי אכיפת החוק, הוא חותר תחת מהותו של צה"ל.