אחת ההצלחות המשפטיות שאנחנו יכולים לזקוף לזכותנו  היא פינוי "גבעת האולפנה," ג'בל ארטיס. לאחרונה אף הצלחנו להביא לכך שאחד העותרים יוכל לעלות לאדמתו. הנה ראיון איתו

אחת ההצלחות שלנו היא פינוי "גבעת האולפנה," שכונה שנבנתה על ידי קרית הישיבה בבית אל באופן בלתי חוקי על אדמות פרטיות של פלסטינים. בג"צ פסק, בעקבות העתירה שלנו, שיש לפנות את המבנים, אך אף שבג"צ הכיר בכך שהקרקע שייכת לתושבים הפלסטיניים ואין לעשות בה שימוש פרטי, הגישה שלהם לאדמה – שנמצאת פיזית בתוך ההתנחלות בית אל – מוגבלת מאד.

בסוף חודש אוקטובר, הצלחנו להביא לכך שאחד העותרים, חרבי אברהים מוסטפה חסן, יצליח לבקר באדמתו – אם כי לא הותר לו לעבד אותה. לעותר אחר, חאלד עבדאללה עבד אל ג'אני יסיד – בנה של העותרת המקורית, מחבובה מוחמד סעיד יאסין, שנפטרה במהלך ההליך המשפטי –  לא הותר לבקר באדמה, ואנחנו ממשיכים לפעול לכך. קודם לעליה של חסן לאדמה, ערכנו ראיון איתו.

הבה נתחיל מהפרטים הבסיסיים. מה שמך, ובן כמה אתה? כמה זמן חיית כאן?

שמי חרבי אברהים מוסטפה חסן, ואהיה בן 74 בעוד חודשיים. נולדתי כאן, ב-1940. למדתי בארה"ב. אני פרופסור למנהל עסקים, נהגתי ללמד באוניברסיטת ביר זית. אני כעת גמלאי. ביקרתי באדמה לאחרונה ב-1996.

האם ניסית להגיע לאדמה ללא הליך משפטי?

הם לא נתנו לנו להגיע למקום, והם הכריזו עליו כשטח צבאי, ואמרו שכל מי שינסה להתקרב לאזור יירה; ואכן אדם נורה למוות בשנת 1996. איננו יודעים אם נורה על ידי החיילים או על ידי המתנחלים.

[הערה: למיטב ידיעתנו, מעולם לא הוצא צו שטח צבאי רשמי לחלקה של חרבי, וככל הנראה מדובר בפקודה בעל פה, שאיננה ממוסמכת בצו – יצ"ג]

אבל השטח הצבאי הסגור הזה, הוא סגור בפועל רק לפלסטינים, לא לישראלים?

זה מדויק.

כיצד השתמשתם באדמה לפני שנלקחה ממכם?

גידלנו ענבים על האדמה שלנו מאז שנות הארבעים. למעשה, נהגנו לשלוח את הענבים לתל אביב. ב-1947, כילד צעיר בן שבע, הייתי אחראי להוריד את הענבים מההר על חמור, למשאית שהביאו כמה אנשים מלוד. הם קנו ענבים מכל מי שגידל באזור, שמו אותם בארגזים, ולקחו אותם לתל אביב. הענבים היו פנטסטיים. אבל הכל השתנה ב-1967.

מה קרה אז?

האדמה הוכרזה כשטח צבאי סגור, והחיילים נהגו להתאמן שם. הורשינו לבקר באדמה רק יום אחד בשבוע, בשבת, כי בשבת לא מתאמנים. אבל אם אתה חקלאי, אתה לא יכול לעבוד את האדמה יום אחד בלבד בשבוע. ואני יודע שיש אנשים, שמגדלים זיתים, ושעד היום מקבלים אישור להגיע לאדמה רק ליום או יומיים בשנה, ורק לשעות ספציפיות. מה הם יכולים לעשות? כתוצאה מכך, הרבה אנשים פשוט נוטשים את האדמות.

כלומר, האדמה שימשה מאז 1967 למטרות אימונים, ומאז 1996 הפכה להתנחלות?

אנחנו לא יודעים בדיוק מתי. לא היתה לנו גישה קבועה לאדמות. פעמים רבות, הם הביאו לשם קרוואנים, והפכו אותם לבתים. הרבה אנשים באזור חששו ללכת לבית המשפט.

אבל אתה לא פחדת.

למזלי, יש לי אזרחות אמריקאית וגם תעודת זהות ישראלית, אני תושב ירושלים. הלכנו לבית המשפט בזכות הסיוע של ארגונים ואנשים כמו יש דין. אחרת…

האם אתה חושב שאנשים ללא הפריבילגיות הללו – אזרחות אמריקאית, תושבות ירושלמית – לא היו הולכים לבית המשפט?

לאנשים האלה יש גישה לבית המשפט, אבל הם מפחדים לפנות אליו.

כלומר, יש להם את הפוטנציאל, אבל לא הממשות?

בדיוק. אם אתה חי ברשות הפלסטינית, איך בכלל תגיע לירושלים? והפריבילגיות הללו, הן לא מה שהיו פעם. התעודה הישראלית – היא לא אומרת הרבה כיום. כל מה שמשנה זה שאתה ערבי. פעם, כשהחיילים היו רואים את הדרכון האמריקאי, הם היו שמים אותו על ראשם. אבל החל משנות התשעים, ראיתי אותם שמים אותו על הקרקע. נהיה קשה להגיע לירושלים. אם אתה עובר דרך מחסום קלנדיה, זה יכול לקחת שעתיים, שלוש. למה?

שלוש שעות?!

כן! ופעמים רבות, אפילו יותר. לפעמים אני צריך שש שעות כדי לנוע 500 מטרים. החיילים מחליטים מתי לפתוח ולסגור את המחסומים. הם מבלים שעות בשיחות בינם ובין עצמם, שותים קפה ומתלוצצים במשך חצי שעה. לא אכפת להם. ואם מישהו עונה להם, הם קוראים לו, עושים עליו חיפוש…photo 2-1

האם אתה מרוצה מתוצאות ההליך?

בהחלט. אין שום ספק שאנחנו שמחים לקבל את האדמה שלנו בחזרה. ועם זאת, כשאני רוצה להגיע לשם, אני צריך לקבל אישורים. אני בטוח שלפני שנעלה הם ימצאו בעיה כלשהי ברגע האחרון. [יצוין שבסופו של דבר הורשה חרבי לעלות לאדמתו בליווי נציגתנו, עורכת הדין אנו לוסקי – יש דין] אני אמור להגיע לבדי, ללא מכונות.

הרשו לך לפחות להביא את?

לא, כלום.

מה, אתה אמור לעבד את האדמה בידיך החשופות?

אסור לי לעבד את האדמה! חוקית, האדמה שלנו; כך קבע בית המשפט. בפועל, היא לא שלנו. הם אמרו לי שאני צריך ללכת לשם עם חיילים ישראלים; סירבתי. אני לא סומך עליהם. אלך רק אם אלווה על ידי פרקליט של יש דין.

אז, אם יש כל כך הרבה הגבלות, למה אתה מרוצה מהתוצאות?

אנחנו שמחים שהבניינים הוסרו, שבית המשפט הכיר בניירות המשפטיים שלנו, ואנחנו מקווים שבסופו של דבר, יוחזרו האדמות של כל תושבי דורא אל קרא – לקחו מאיתנו כ-1,500 דונמים. אנחנו רוצים לסלול דרכים, כדי שנוכל לבקר באדמה שלנו.

השאלה הבאה עשויה להשמע פוגענית, אבל אני מקווה שלא תפגע. היא מיועדת לאתגר, לא לפגוע. אולי שמעת על כך שבישראל, יש משהו שמכונה "מחאת המילקי": אנשים צעירים לא רואים לעצמם עתיד וחושבים על הגירה מישראל. והנה אתה, אזרח אמריקאי שחי תחת תנאים שרוב הישראלים לא מסוגלים אפילו לדמיין, ואף על פי כן אתה נשאר. למה?

זו שאלה שמאד קשה להשיב עליה, אבל לנו האדמה יקרה מאד. אני נולדתי כאן; אבי נולד כאן; סבי נולד כאן; משפחתי חיה כאן יותר מ-500 שנים. על פי החשיבה שלכם-עצמכם, היהודים חיו בפלסטיניה לפני 2,500 שנים – ועדיין הם לא שכחו את אדמתם. הם עדיין אומרים "האדמה הזו שלנו." איך אומרים בעברית? "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני?"

בתמונה הראשונה: חרבי חסן וחאלד יסיד בעת הראיון. צילום: יוסי גורביץ. בתמונה השניה: חרבי חסן יושב על בתיה המנוסרים של גבעת האולפנה. צילום: יש דין.