המאחז "דרך האבות", שבנוי על אדמה פלסטינית שדודה, יעבור בקרוב הכשרה רטרואקטיבית ואדמותיו יהפכו כבמטה קסם לאדמות מדינה — שיועברו מיד למתנחלים

במשרדי "יש דין" התקבל לאחרונה מכתב מלשכת היועץ המשפטי של מפקד אזור יהודה ושומרון, בו נאמר כי בקרוב מתכוון הממונה על הרכוש הממשלתי להכריז על רובן המכריע של האדמות שעליהן הוקם המאחז דרך אבות (הידוע גם כ"נתיב האבות") כעל אדמות מדינה. עוד נאמר במכתב – כל השומע יצחק צחוק מר – כי קודם לקבלת ההחלטה, יערוך הממונה שימוע לבעלי האדמות במקום.

דרך אבות, מציינת "שלום עכשיו" – כאן המקום לציין לשבח את חגית עופרן, שעושה עבודה סיזיפית וראויה להערצה בתיעוד הסיפוח הזוחל בגדה המערבית – הוא אחד מ-16 מאחזים שבנויים באופן חלקי על אדמה פלסטינית פרטית גזולה. דו"ח של המדינה מ-2010, שנערך על ידי מלכה עופרי, ראש אגף פוטו-פענוח במרכז מיפוי ישראל, מצא כי 60% מהאדמות עליהן חולש המאחז הן אדמות שעובדו בעבר ע"י פלסטינים ולפיכך ע"פ החוק החל בגדה מדובר באדמות פרטיות. בין המתגוררים במאחז ניתן לציין את זאב "זמביש" חבר, ממנהיגי תנועת ההתנחלות ועבריין מורשע (תחת שמו הקודם, זאב פרידמן, הוא היה ממורשעי המחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים; הוא הטמין מטען חבלה מתחת למכוניתו של ד"ר אחמד נתשה.) פעם, נהגו המתנחלים לצטט את צבי יהודה קוק, כאומר שאין למתנחלים סכסוך עם "מוחמד הפרטי," רק עם הפלסטינים כקבוצה, ואשר על כן אין להם כל עניין לגזול את רכושו הפרטי של הפלסטיני.

זה היה שקר אז וזה שקר גם היום. המהלך של הכרזה על אדמות כ"אדמות מדינה"  – שמן המדויק יותר, אגב, הוא "אדמות ציבור"  – יעיד. לב הבעיה היא העובדה שהחוק הבינלאומי אוסר על תפיסת אדמות בשטחים כבושים שלא לצרכים צבאיים מובהקים. אחרי שבג"צ אסר, בסוף שנות השבעים, על השטיק המקובל אז על המתנחלים וצה"ל – הם פרכסו אלה את אלה כבר אז – שבו צה"ל הכריז על התנחלויות כ"בסיסי צבא," התחיל שטיק חדש, זה של הכרזה על "אדמות ציבור." תוך שימוש מניפולטיבי בחוק העות'מני ובעובדה שהבריטים והירדנים לא השלימו את רישום הקרקעות, ותוך התעלמות מהעובדה שהחוק הנוהג, שבו ידעו תושבי הכפר זה על גבולות נחלתו של זה והעידו עליהם, הכריזה המדינה על שטחים שלא עובדו במשך מספר שנים כעל "אדמות ציבור," והפקיעה אותם בכך מבעליהם. "הפקעה", במקרה שלנו, היא המונח המכובס לשוד על ידי בעל סמכות.

אדמות ציבור, ניתן היה לחשוב, ישמשו לטובת הציבור, קרי התושבים הפלסטיניים, שהרי ישראל מנהלת את הגדה המערבית מכוח תפיסה מלחמתית; מעצם התפיסה הזו נובעת כל סמכות הכוחות הצבאיים במקום; ותפיסת קרקעות של שטח כבוש יכולה, כאמור, לשמש רק צרכים צבאיים דוחקים או הפקעה המשרתת את טובת האוכלוסיה המוגנת המתגוררת בשטח הכבוש. בפועל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אדמות מדינה משמשות לבניית התנחלויות.

המקרה של דרך האבות מרושע במיוחד. הוא הוקם בחסות האינתיפאדה השניה, כשלאף אחד לא היה ראש להתעסק בדקויות, וכאשר נאלץ המנהל האזרחי לבדוק את מצב הקרקע, הוא העדיף – כפי שחשף חיים לוינסון – לגנוז את המידע. הסיבה לכך היתה פשוטה: המדובר היה, חד וחלק, בקרקע פרטית גזולה. ב-2010, נקטה המדינה בשטיק חדש: היא הודיעה שהיא לא מתכוונת לפנות את המאחז, למרות שהוצאו לו צווי הריסה, משום שהיא בדיוק מקפיאה את הבניה בהתנחלויות ולא מתאים לה לפנות אותו עכשיו. בג"צ קיבל את העמדה הזו, תוך שהוא מותח ביקורת על מה שבלשון עדינה נקרא לו החסכנות באמירת אמת מצד המדינה.

עד כמה התרגלו המתנחלים לשיטת השטיקים הזו אפשר לראות במודעה שמצאה "שלום עכשיו." מוצע שם קרוואן למכירה בדרך האבות, כאשר מוסבר שהוא מגיע עם דונם אדמה. אין, מובהר במודעה, אישורי בניה – אבל בפועל הבניה מתבצעת.

אז עכשיו האדמות הללו, שנגזלו בכוח יד ובחסינות מושל מבעליהם החוקיים, יהפכו בשרבוט עטו של פקיד ל"אדמות מדינה," שבתורן יועברו מיד למתנחלים, מה שיכשיר בדיעבד את הפרת החוק ארוכת השנים.

אל תגנוב, מזהירה האמירה האנרכיסטית הוותיקה, הממשלה שונאת תחרות. במקרה שלנו, הממשלה מחלקת את השלל עם בעלי בריתה.