מעמד הרבש”צים בגדה הוא אנומליה, שבאצטלה של שמירת הבטחון ואכיפת החוק מעודדת פריעת חוק. על הצבא לשוב ולקחת לידיו את הסמכויות שהוענקו להם 

בימים אלה אנחנו מפרסמים את הדו”ח החדש שלנו, המרחב הפרוע שעוסק במוסד הרבש”צ ובהשפעה השלילית שלו על התנהלות צה”ל והמתנחלים בגדה המערבית.

מהו רבש”צ? אלו ראשי תיבות של רכז בטחון שוטף צבאי. הם מציינים אזרח, ברוב המקרים תושב התנחלות, שמחזיק בסמכויות נרחבות בה ובסביבתה. הרבש”צ מקבל את המשכורת שלו ממשרד הבטחון, אבל, אף שהוא מקבל הנחיות מקציני ההגנה המרחבית ורשמית כפוף לפקודות הצבא, בפועל הוא כפוף לא לצבא אלא להתנחלות, שהיא זו שאחראית על מינויו; חלק מההתנחלויות אף קיימו מכרזים למינוי הרבש”צ. מבקר המדינה כבר הכיר בכך שהכפיפות הכפולה הזו בעייתית, וכך גם צה"ל; והצבא מסר למבקר (עמ' 24 בדו"ח שלנו) כי "לרוב בוחר הרבש"צ לפעול על פי האינטרס הישובי (המעסיק), שכן ברור לו שקונפליקט עם המעסיק עשוי להביא לפיטוריו."

למרות שהרבש”צ הוא אזרח, הוא מחזיק בסמכויות צבאיות למחצה ובמספר סמכויות אכיפת חוק. הרבש”צ ואנשי כיתת הכוננות שלו מוסמכים לעכב חשוד – כשהם מחליטים מיהו חשוד – כמו גם לדרוש ממנו להתלוות אליהם לתחנת משטרה, או לעכב אותו עד להגעת שוטר; הם רשאים לערוך על העצור חיפוש, להחרים חפצים שחשודים כי שימשו או ישמשו לעבירה – ובמידה והמעוכב מסרב להתלוות או להתעכב, גם לעצור אותו. סמכות המעצר מלווה גם בסמכות להפעלת כוח. הסמכויות הללו גדולות מאלה שיש, למשל, לשומרים בישראל, שלהם אין סמכות מעצר. מצד שני, הרבש”צים ואנשיהם לא נושאים תגים מזהים ולא לובשים מדים או לבוש מזהה אחר (פרקליט המדינה הבטיח שכך יהיה, אבל התקנות לא שונו בהתאם.)

ובעובדה שהרבש”צ הוא תושב התנחלות נעוץ עיקר הבעייתיות שבתפקידו. הרבש”צ מחויב לאתוס של ההתנחלויות, שהוא אתוס של השתלטות על אדמות פלסטינים. הוא מנצל את הסמכויות שהוענקו לו כדי להרחיק את הפלסטינים מאזור ההתנחלות או המאחזים הנתונים באחריותו. דמותם של הרבש”צים הפכה לדמות מטילת יראה בקרב הפלסטינים – הם, לעתים קרובות, האנשים שמפעילים כלפיהם אלימות “לגיטימית” כדי להרחיק אותם מאדמותיהם. לצורך כך, הרבש”צים משתמשים לעתים קרובות בצבא: הם מסלימים תקריות עם פלסטינים ובכך גוררים התערבות צבאית, שסופה הרחקת הפלסטינים מאדמות, בטענות של חשש לבטחון – כאשר לעתים תכופות הפלסטינים נמצאים על אדמה שבבעלותם.

כלומר, הסמכות שהוענקה במקור כדי לשמש לאכיפת הבטחון והחוק, משמשת את הרבש”צים בפועל, לעתים תכופות, כאמצעי להרחבת תחום ההתנחלות או המאחז, ולהפרת החוק. העיתונאי חיים הר-זהב עורר שערוריה בשעתו, כשתיאר איך נראו המילואים שלו באוזר בנימין; בין השאר, הוא תיאר כיצד אנשי הבטחון של ההתנחלות דרשו ממנו לפנות פלסטיניות קשישות מאדמתן, והביעו זעם על כך שלא עשה זאת, בציינם שהחיילים הסדירים תמיד צייתו להנחיות. רשמית, הרבש”צים אמונים על אכיפת החוק; בפועל, הם אחד הגורמים להפרתו.

במילים אחרות, יש ניגוד אינטרסים מובנה בתפקיד הרבש”צ כפי שהוא מיושם. מי שאמור היה להיות האחראי מטעם מערכת הבטחון על שמירה על הבטחון במה שנתפס כישוב ספר, פועל בפועל לא רק למען בטחון ההתנחלות, אלא גם למען הרחבת גבולה – תהליך שכמעט בהכרח יביא אותו ואת ההתנחלות לעימות עם הפלסטינים המנושלים. המטרה של הצבא היא הקטנת החיכוך מול האוכלוסיה הנכבשת; חובתו מבחינת המשפט הבינלאומי היא הגנה על אזרחים מוגנים ורכושם, ושמירה על הסדר הציבורי; אבל הפעילות של הרבש"צ כמעט בהכרח מגבירה את החיכוך, מפרה את הסדר, ופוגעת באזרחים המוגנים – משום השאיפה של ההתנחלות, שמעסיקה אותו, להתרחב. היינו, הפעילות שלו לא מועילה לבטחון, אלא שאף ניתן לטעון כי היא מזיקה לו – ועל שמירה על החוק, כמובן, אין מה לדבר.

המסקנה העיקרית שלנו בדו”ח היא שיש להחליף את הרבש”צים תושבי ההתנחלות בקציני צה”ל מקצועיים. הללו יהיו חייבים דין וחשבון אך ורק לצבא, לא להתנחלות; האחרונה לא תהיה המעסיקה שלהם והם, יש לקוות, לא יהיו שותפים לאתוס שדורש את דחיקת הפלסטינים מאדמותיהם. ואולי, אם זה לא מוגזם לשאוף, יהיו אמונים על שמירת החוק.

קראו את הדו״ח המלא

צפו בסרטון ״מאיר הרבש״צ במרחב הפרוע״