ז. יצא למרעה עם חמור, עזים וכמה גדיים. חיילי צה"ל לקחו אותם והם לא נראו מאז

בוקר אחד בפברואר האחרון, יצא מ., מישוב פלסטיני במחוז חברון, לרעות את הצאן שלו, יחד עם רועה נוסף, א.. כמה שעות לאחר מכן הבחינו בחיילי צה"ל שהתאמנו לא הרחק, והחליטו לשמור מהם מרחק של כקילומטר. כמה צעירים פלסטינים גנבו את תרמילי הפגזים, ככל הנראה כדי למכור אותם. ג'יפ צבאי יצא במרדף אחריהם, ללא הצלחה.כשעה לאחר מכן, בשעת אחר צהריים מאוחרת, ז. חשב שהיום שלו נגמר לא רע: הכבשים שלו המליטו שני גדיים חדשים. הוא העמיס את הגדיים לשקי האוכף של החמור שלו, ואז הכל השתבש. האמר צבאי עצר סמוך אליו, והחיילים שאלו אותו מה הוא יודע על גניבת התרמילים. אחד מהם, דובר ערבית, גם כיוון אליו נשק. הוא נשבע ביקר לו שהוא לא יודע על כך דבר, ורק נמצא שם כדי להשגיח על העדר שלו. בינתיים, הוא הבחין שהעדרים שלו ושל א. מתערבבים, וביקש את רשותם של החיילים ללכת להפריד ביניהם. זמן קצר לאחר מכן, הסתלק ההאמר עם החמור (שבשקי האוכף שלו, כאמור, שני גדיים בני יומם) ועז. את העז העלו על הרכב, את החמור קשרו אליו.

ז. עשה את דרכו אל המקום שבו התאמנו החיילים. הוא מצא את החמור והעז שלו, אבל החיילים סירבו לתת לו אותם, ושוב איימו עליו בנשק. מאוחר יותר הם עזבו לעבר הבסיס שלהם. ז. התקשר למת"ק, כמו גם לפעיל זכויות אדם ישראלי, שדיבר גם הוא עם הצבא.

בינתיים ירדה חשכה, וז. נאלץ לחזור לכפרו. משם הוא התקשר לקצין מת"ק ישראלי, שהבטיח לחזור אליו ואכן חזר: בשעה 21:00 הוא דיווח לו שהחיילים החזירו את בעלי החיים למקום שממנו לקחו אותם. אבל ז. לא יכול לצאת לשם בלילה, והחיילים טענו שהם נתנו אותם לילדים שהיו בשטח. לפעיל זכויות האדם, אישר המנהל האזרחי שאכן, "היתה כאן פאשלה", ושהחיילים ייענשו על ידי המפקד שלהם. הוא גם טען שבעלי החיים הוחזרו למקום שממנו נלקחו, ושהרועים היו מעורבים בגניבת התחמשות. הפעיל שאל אותו, בתגובה, מדוע לא נעצרו הרועים. לאיש המנהל האזרחי לא היתה תשובה.

החמור, העז ושני הגדיים לא נראו מאז. אף אחד גם לא ראה חיילים שנותנים בעלי חיים לילדים שנמצאים בדרך פלא באזור מרעה באמצע הלילה. וזהו, הם נעלמו.

במדינה מסודרת, כאשר שוטר או חייל מחרים רכוש, הוא גם מספק קבלה. כנראה שבקרב כוחותינו המזוינים הנוהל הזה לא מקובל. נו, אחרי הכל, כולה פלסטינים. מה הם יעשו? יתלוננו?