פלסטינים רבים כבר התייאשו מהגשת תלונה למשטרה כנגד עוולות נגדם. דו"ח "מסלול הנישול" שלנו מסביר למה זה קורה.

ה-14 באפריל 2011 היה בוקר מיוחד עבור בני משפחת חזמה מהכפר תורמוסעיא: זה היה אחד הימים הבודדים שבהם ניתן להם לעבד את אדמתם, שלרוע מזלם סמוכה למאחז הבלתי חוקי עדי עד. הם קיבלו את האישור ההכרחי לשם כך מהצבא. עם זאת, כשעה וחצי לאחר שהם התחילו בעבודתם, הגיעו נציגי צה”ל וביקשו מהם להסתלק מהמקום “כדי שלא יהיו בעיות עם המתנחלים.”זמן קצר לאחר מכן, הגיע למקום רכב ישראלי שממנו יצאו שבעה אזרחים ישראלים. כשהבחינו בהם החיילים, הם בירכו אותם ב”בוקר טוב” באמצעות מערכת הכריזה של הג’יפ.

האזרחים הטובים האלה יצאו מן הרכב שלהם, כשחלקם רעולי פנים, והחלו לתקוף את הפלסטינים. ההתקפה, שכללה שימוש באלות ובגז מדמיע, נמשכה דקות ארוכות שבמהלכן החיילים שבג’יפ לא עשו שום דבר. בשיעורי ההיסטוריה נהגנו לקרוא לתקיפה של אזרחים בזמן שנציגי השלטון לא עושים דבר “פוגרום”, אבל התקשורת הישראלית תעדיף להתייחס לכך כ”עימותים”. בסופו של דבר, החיילים ירו קצת באוויר והתוקפים הבינו את הרמז ונסוגו. כאן המקום להזכיר, שוב, שלחיילים יש סמכות וחובה חוקית למנוע התקפות כאלה, והם מוסמכים לעכב את הפורעים עד הגעת המשטרה.

 אפשר היה לצפות שהמשטרה תפצח את התיק הזה בקלות יחסית. הפלסטינים צילמו את התוקפים, ואחד הפצועים זיהה את אחד התוקפים. יתר על כן, מותר להניח שהחיילים בג’יפ הכירו את הכנופיה. אף על פי כן, לא הוגש כתב אישום בתיק הזה. המשטרה טרחה לחקור את החשוד העיקרי רק שלושה חודשים לאחר מעשה, והסתפקה בשאלות כלליות. הוא לא נדרש, למשל, לספק אליבי. המשטרה גם לא טרחה למצוא את החיילים, שהיו עדים לתקיפה.

 זה לא המקרה היחיד מסוגו. בשורה של מקרים, המשטרה פשוט סירבה לקבל את תלונתם של הפלסטינים (!). רבאח חזמה, גם הוא מתורמוסעיא, רצה להתלונן בשישה באוגוסט 2009 על אזרח ישראלי שירה לעברו ורדף אחריו בנשק שלוף אל תוך הכפר; המשטרה סירבה לקבל את התלונה, בטענה שמדובר היה בהגנה עצמית מצד החמוש. זה מעניין: המשטרה קבעה, למעשה, את תוצאות החקירה עוד בטרם פתחה בה. במקרים אחרים, כאשר הפלסטיני רוצה להגיש תלונה, הוא נדחה ב"לך ושוב": תבוא מחר, היום אין מתורגמן, היום אין חוקר, לא הבאת את הניירות שלא ביקשנו ממך להביא. המטרה, כמו במענה הקולי של חברות הסלולר, היא לשכנע את הקורבן שאין טעם, שחבל על הזמן שלו, שכלום לא יצא מזה.

 גם כאשר המשטרה מואילה בטובה לקבל את התלונה, הסבירות שמשהו יצא מכך נמוכה יותר מהסיכוי שטייקון ישראלי יחזיר את החוב שלו. מבין המקרים שאחריהם עקב “יש דין”, 94% נסגרו ללא הגשת כתב אישום. ב-92% מהמקרים שבהם נסגר התיק, הסיבה היתה כשלונם של החוקרים: או “עבריין לא נודע”, כלומר שהשוטרים לא הצליחו למצוא את האחראי, או “חוסר ראיות מספיקות".

 במקרה של הרעלת העצים של חוסיין אבו עליה מאל מוע’ייר, כשקיבלו אנשי “יש דין” את התיק שלו, הם נדהמו לגלות שהתיק מכיל רק את התלונה של אבו עליה, כלומר שהמשטרה פשוט לא נקטה בשום פעולת חקירה בתיק. ב-2008, הגיש מחמוד מזמה מוחמד אלאערג’, תושב תורמוסעיא, תלונה על כך שמתנחלים פלשו לשטח שלו. המשטרה הוציאה זמן רב בנסיון לברר האם החלקה אכן שייכת לאלאערג’; משהגיעה למסקנה כי הוא אכן דובר אמת, והאדמה שייכת לו, נפסקה החקירה באחת. כי מי צריך לחקור פשע, ברגע שהתברר שאכן בוצע פשע? אתה עוד עשוי בטעות למצוא את האשמים.

 וזה לא נגמר בעבירות רכוש. ב-29 באפריל 2006, הותקפו כשבעה פלסטינים שניסו לעבד את אדמתם סמוך לעדי עד. כ-15 ישראלים חמושים יצאו לעברם מעדי עד, שתקפו אותם בקתות הרובים ומאוחר יותר גם פתחו לעברם באש, כשבין לבין הם משסים בהם כלב שחור גדול. מן הירי נהרגה סוסה. המשטרה לא טרחה לבצע את החקירות כראוי, כשבין השאר היא נמנעת מלבדוק את כל כלי הנשק בעדי עד, או לנסות לברר מי מגדל שם כלב גדול ושחור. המשטרה סגרה את התיק בתואנה של חוסר ראיות.

 יתר על כן, המשטרה לא עושה את חובתה לדווח למתלונן על תוצאות החקירה: ב-70% מהתלונות שהוגשו קודם לטיפול של "יש דין" לא התקבלה תשובה כזו. כל אלה, אגב, הם כשלים בפעולת הרשויות שהתגלו בעקבות תלונות שהגישו פלסטינים. המנעותן של הרשויות בגדה המערבית מאכיפת חוק על מתנחלים לא נגמרת במזמוז חקירות נגדם: כנגד כל המבנים בעדי עד יש צווי הריסה, בכלל זה למבני המגורים במאחז. הרוב הגדול של צווי ההריסה, ובמיוחד צווי ההריסה למבני המגורים, לא יושמו.

 ואלה רק חלק מהעדויות על כשלונה של מערכת המשפט הישראלית להגן על אנשים הנתונים לחסותה בשטחים הכבושים. לעדויות נוספות, אני ממליץ לקרוא את הדו”ח המלא.