בדרכה שלה: ראיון עם עו״ד אמילי שפר

יוסי גורביץ משוחח עם עו"ד אמילי שפר, רכזת פרויקט אכיפת החוק על כוחות הביטחון של "יש דין" על העבודה, הכשלים המערכתיים של מצ״ח, השיעור האפסי של העמדה לדין על הריגת פלסטינים וגם על טבעונות, תיקון עולם, ופסח.

עו״ד אמילי שפר. צילום: יוסי גורביץ

נפגשתי לפני כשבועיים עם אמילי שפר, רכזת פרויקט אכיפת החוק על כוחות הביטחון שלנו, לשיחה וראיון שאמורים היו להתעסק בעיקר בתחומי עבודתה, אבל בסופו של דבר הגיעו ללא מעט תחומים אחרים.

נתחיל מהבסיס. מי את?

נולדתי בבוסטון, וגדלתי כיהודיה-רפורמית. עשיתי תואר ראשון בגאוצ'ר קולג', בבולטימור, במדעי המדינה. בשנה השלישית  למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימתי את התואר הראשון בשנת 2000. חזרתי לגור בישראל לכמה חודשים וכשהתחילה האינתיפאדה השניה עברתי לניו יורק, שם עבדתי בארגון זכויות נשים, Family Care International, שמתמקד במה שנקרא  Reproductive rights (זכויות פריון, זכויות יולדות) ואין לזה תרגום טוב.

בעיקר בנושאי הפלה?

 כן, אבל הכל. גם הזכות לבריאות לפני הלידה, וגם לידה בטוחה ודברים דומים – אבל בעולם השלישי. פעלנו בעיקר בדרום אמריקה ואפריקה. עבדנו ממשרד ממוזג בניו יורק, ואת הפער הזה דווקא לא אהבתי וזה הוביל אותי לעבוד במקום שבו אני נמצאת בשטח.

עבדתי בארגון הזה במשך שנתיים וחצי-שלוש, ואז למדתי בברקלי תואר שני במשפטים. במהלך התואר עשיתי מספר התמחויות – הראשונה הייתה בוועד נגד הריסת בתים, ובקיץ השני חילקתי את הזמן – חצי למוקד להגנת הפרט וחצי לעורך הדין מיכאל ספרד. הייתי העובדת הראשונה שלו. זה היה ב-2005. כשהתחלתי את ההתמחות אצל מיכאל, זה היה חודשיים אחרי ש"יש דין" הוקם, ועבדתי על התיקים הראשונים של פרויקט אכיפת החוק. אז זה הפרויקט היחיד שהיה.

בספטמבר 2006, אחרי שסיימתי את התואר בברקלי ואת מבחני הלשכה האמריקאית, חזרתי למשרד של ספרד ולארגון "יש דין."

למה החלטת לעסוק בתחום זכויות האדם? 

הסיבה שבגללה בחרתי ללמוד משפטים היתה כדי לעבוד בתחום זכויות האדם. לא היה לי כל חלום אחר, ובמיוחד כשאתה מגיע ללימודי משפטים.  כשהייתי צעירה, חלמתי להיות וטרינרית. והמטרה הפוליטית הראשונה שפעלתי למענה היתה זכויות בעלי חיים; הייתי פעילה כבר בגיל 12. היה לי מנוי של ה-Anti-Vivisection Society, שמתנגדת לניסויים בבעלי חיים. התחלתי לקבל מהם חומרים ולתלות פוסטרים במסדרונות בית הספר. ואז, במהלך התואר הראשון, אחרי השנה הראשונה, החלטתי שאם אני באמת רוצה לראות צדק בתחום של זכויות בעלי חיים, צריך קודם כל שיהיה צדק בקרב בני אדם. כי בסופו של דבר, הם אלה שגורמים לפגיעות בבעלי החיים.

Animal Rights Demonstration, Tel Aviv, Israel, 01.11.2013

איך עובדים על זכויות בעלי החיים? הרי חוקית אין להם זכויות. יש להם את הזכות שלא יתעללו בהם, וזהו.

בהיסטוריה של המשפט, בעלי החיים התחילו כרכוש.

אבל זה משתנה. בישראל יש את חוק צער בעלי חיים, ואנחנו עד היום ואני ומיכאל עובדים על כמה תיקים של בעלי חיים, בעיקר בהקשר של תעשיית האוכל, הבשר והביצים. עיקר העבודה מתרכזת בצורך שלא יהיה רק חוק מצוין שמעגן כל מיני זכויות, אלא שגם יהיו תקנות והוראות ספציפיות לכל חלק מהתעשיה, מה מותר ומה אסור. אז איך עובדים על זכויות בעלי חיים? מתחילים מיצירה של עוד תקנות. אבל כמובן, ואנחנו יודעים את זה היטב ב"יש דין," החוק הוא לא מספיק. וצריך אכיפה, ויותר מזה – צריך תמריץ. לא מספיק שיש חוק ואכיפה.

האם היחס של האוכלוסיה השתנה? האם יש יותר מודעות? 

כן, אני חושבת שכן. היום, כשאני נכנסת למסעדה, וזה לא היה כך אפילו לפני חמש שנים, ואני שואלת מה יש בתפריט שהוא טבעוני, המלצר או המלצרית תמיד יודעים מה לענות לי. לפני חמש שנים היו מסתכלים עלי בארבע עיניים: על מה את מדברת. עצם העובדה שיש טבעונים שיוצאים לאכול במסעדות לא אומרת שהמסעדה צריכה להפוך לטבעונית, כמו ננוצ'קה, שזה מאד מבורך בעיני; אבל לא חייבים את זה כדי לשנות. ברגע שיש מסה קריטית של טבעונים או אפילו צמחונים שיוצאים לאכול, הם הופכים להיות הסועד המכריע – כי כל שאר הקבוצה צריכה ללכת למקום שבו יש אופציות לטבעוני או לצמחוני, וזה אומר שכל מסעדה שרוצה להצליח צריכה לדאוג שתהיה מנה או שתיים צמחוניות או טבעוניות בתפריט.

סיור של מתנחלים בחברון בליווי חיילי צה״ל. אילוסטרציה

אם נחזור ל"יש דין," מה היה התיק שעבדת עליו שהכי תסכל אותך? 

התיק שעד היום קשה לי כשאני חושבת עליו, הוא סיפור מ-2008, של נער בן 15 [יעקוב מוחמד צאלח עלא קצראווי – יצ"ג] שחזר מבית הספר בחברון, והלך עם כמה בני דודים או חברים. הם ראו שהיו חיילים בשביל אחד, אז הם עברו לדרך אחרת. ולפתע חייל שהסתתר מאחורי איזו חבית צץ וקרא לנער לבוא אליו. והנער ציית, והתחיל ללכת בכיוונו, והחייל ירה לו בראש כדור גומי. עד היום הוא סובל מנזק מוחי.

איך התיק הזה נסגר? 

הפרקליטות החליטה שלא לפתוח בחקירה, והיא הודיעה לנו על כך שנתיים וחצי אחרי האירוע. אני לא יכולה להתחמק מהתחושה שכשהפרקליטות מתעכבת במיוחד בתיקים כל כך חמורים… כי מה זה אומר עיכוב של שנתיים וחצי? שאלא אם החייל ירה במתלונן שלנו ביום הראשון שלו בשירות, אין לנו הרבה סיכוי להגיש כתב אישום לפני שהוא יצא מסמכות חוק השיפוט הצבאי, משום שהחוק חל רק שנה אחרי השחרור של חייל. אז במצב הטוב ביותר, יש לנו ארבע שנים.

בהנחה שהפשע בוצע ביום הראשון שלו בטירונות.

בדיוק. ובסופו של דבר, עררתי על הסגירה בתיק הזה. וחלק מהתשובה השלילית והדחיה של הערר, נומקה בכך שהיו הפרות סדר – מה שלא עולה מהעדות של הילד – אבל גם שהחייל הועמד לדין משמעתי. מה זה אומר, דין משמעתי? קודם כל, העונש במסגרת המשמעתית הוא בדרך כלל נזיפה או משהו בסגנון, נניח 15 יום הרחקה מהבסיס. זה בטח לא נוח ולא נעים לחיילים. אבל כמה זה מרתיע? אני לא יודעת.

בעבודה מול מצ"ח והפרקליטות הצבאית יש יסוד שחוזר על עצמו: ההחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית ולהסתפק בלהעמיד לדין משמעתי בלבד. החלטה זו נעשית רק על בסיס התחקיר המבצעי, [כלומר, על בסיס חקירה בתוך היחידה, שפרטיה חסויים – יצ"ג] ולא על בסיס חקירת מצ"ח. במסגרת חקירת מצ"ח שומעים גם את המתלוננים, את העדים ואת האזרחים; הם מוסרים עדויות, ולפחות טכנית אמורה להיות בדיקה של זירת האירוע, וחשודים נחקרים תחת אזהרה, שזה משהו אחר לגמרי.

 ואחרי שנתיים וחצי אין זירה, אין עדים, אין כלום

שלא לדבר על כך שהמילה של חייל תמיד נחשבת אמינה וחזקה מאמירה של פלסטיני.

ילד מביט בתמונתו של באסם אבו רחמה, שנהרג מפגיעת רימון גז במהלך הפגנה בבלעין.

אין ספק שכל מערכת תיתן כבוד לעדות כזו – בכל זאת מדובר בעדות של עובד ציבור.

ובכל זאת, מפתיע כמה זה מושרש; ביום זכויות האדם הקודם הלכתי עם מיכאל להכשרה של חוקרי מצ"ח בה מיכאל העביר מצגת בנושא עבודת "יש דין" בתחום מצ"ח. כשהוא סיים, חוקר אחרי חוקר אמרו אמירות על כך שכשמתלונן פלסטיני מגיע אלי ומספר לי סיפור, אני קודם כל צריך לפקפק בסיפור. כי הרי אם חייל הכה אותו, הוא בטח עשה משהו.

הייתי פשוט בהלם. הבנתי שכל עוד שהחוקרים מגיעים לעדות של מתלונן מתוך נקודת מוצא שהמתלונן עצמו בטח אשם במשהו, משמעות הדבר היא שלא צריך להאמין לכל מה שהוא אומר.  בסופו של דבר זה לא הם שמחליטים איזה משקל לתת לעדות – זה אמור להיות השופט, אם יהיה הליך. אז אומנם החוקרים הם לא הגורם המכריע במתן המשקל לעדות, אבל הם אלה שמחליטים לגבי המשך פעולות החקירה, והם גם יכולים להחליט שלא להמשיך בקו מסוים של חקירה. אחר כך זה יהיה תפקידה של הפרקליטות לבוא ולומר אם משהו בחקירה לא התנהל כראוי ויש להשלים אותה, אבל כולנו יודעים שזה לוקח זמן; ועד אז, הזכרון כבר לא חד, הזירה כבר לא קיימת, וכולי וכולי.

מאד מדאיג, על כן, שהאנשים שמקבלים את ההחלטות ברמה הראשונית ביותר, אבל גם במידה החשובה ביותר, מחזיקים בדיעות כאלה.

אני אחזור עוד מעט שוב לנושא כשלי החקירה של מצ״ח, אבל – כדי למנוע מהקוראים שלנו לפתוח ורידים תוך כדי קריאת הראיון – מה היה התיק או התיקים הכי מתגמלים שלך?

טריסטן אנדרסן, לפני ואחרי הפציעה.

ממש שמחתי כשהחליטו לפתוח שוב בחקירה של מקרה טריסטאן אנדרסן, אבל הבעיה היא שגם שם לא היתה לי הרבה אמונה בכך שמערכת אכיפת החוק תמצה את החקירה.

בנוסף, התיק של בלעין נגד הגדר היה אחד התיקים המרגשים והמשמחים שעבדתי עליו עד כה, והלוואי שיהיו עוד כאלה. זה סיפור מעודד של כפר קטן  שהצליח,  דרך שילוב בין הפגנות עממיות ויצירתיות ובין ליטיגציה להביא למצב שגדר ההפרדה תיעקר ותזוז. עבורי, לקחת חלק במאבק הזה היה מעורר בי השראה. העובדה שלאחר מכן לקח קרוב לארבע שנים ליישם את פסק הדין ולהזיז את הגדר, ושבינתיים חייהם של תושבי הכפר החמירו עם פשיטות לילה ומעצרי נערים וכו', הייתה קשה מאוד. אני לעולם לא אשכח את הלילה שביליתי בבלעין בתחילת תקופת פשיטות הלילה היומיומיות, שהיה לילה של פחד ואימה, ואיך הייתה ההרגשה לשוב בבוקר למיטתי בתל אביב, השקטה, הבטוחה והנטולה מבהלות.

יש את הסיפור של שעוואן ג'ברין, מנכ"ל ארגון זכויות האדם הפלסטיני, אל-חאק, אשר בשנת 2006, כמעט באותו רגע שכיהן את התפקיד של מנכ"ל, הוצאה נגדו מניעת יציאה מן הגדה. כלומר, האדם שממילא לא יכל להיכנס לישראל בגלל מניעת כניסה שהוטלה עליו גם קודם, עכשיו נהיה אסיר של הגדה המערבית. ואם זה לא מספיק גרוע לכל בן אדם להיות כלוא בתוך שטח קטן, האיש הזה מייצג אחד הארגונים הפלסטיניים לזכויות אדם הישנים והמבוססים ביותר, ולכן הוא כל הזמן מוזמן לפגישות וכנסים בחו"ל. המשרד שלנו הגיש עתירה אחר עתירה. כל שנה עוד עתירה, וכל שנה אותה דחייה – ואל בסיס הפרקטיקה המתסכלת ביותר שאיתה עורכי דין מהתחום שלנו מתמודדים, והיא חומר חסוי. זאת אומרת שכל פעם הפסדנו בגלל טענות שלא ראינו ומבלי שהייתה לנו הזדמנות לנסות להפריך אותן. וב-2012, שעוואן הוזמן לפגישה בג'נבה עם הדווח המיוחד של האו"ם בעניין חופש הביטוי. ומאז העתירה מהשנה הקודמת, היו כמה התפתחויות במשפט הבריטי בעניינים דומים, ובכלל, שש שנות מניעה הרגישו מעבר לכל סבירות. והגשנו עוד עתירה. והפעם, למרות החומר החסוי, השופטים השתכנעו ש-enough is enough והפרקליטות הסכימה לתת לשעוואן לטוס לג'נבה בתור נסיעת ניסיון, וזה באמת היה כמו לשחרר אסיר. היום שעוואן טס יותר מכולנו, ואם אני לא טועה עדיין מחכה לי אצלו שוקולד מהנסיעה האחרונה.

אבל ללא ספק השחרור של אסיר המרגש ביותר עבורי היה השחרור של מבקש מקלט סודני בשנה שעברה. בעצם, כתבתי את הערעור המנהלי ששחרר אותו מסהרונים במהלך החג פסח. זה סיפור של פליט אם אי פעם היה כזה. הוא היה בן 13 כשראה את הרצח של שני הוריו נגד עיניו וברח – לבד – לחרטום. משם הוא הגיע לקהיר, הוכר כפליט ע"י האו"ם, אבל אז סבל מרדיפה שם. בסופו של דבר בגיל 16 הוא הגיע לישראל ובזכות הארגון א.ס.ף קיבל דיור וסיוע. בשנה שעברה הוא היה בן 21, גר בתל אביב, עובד במסעדה, מנסה להסתדר בישראל. ופתאום הוא מוצא את עצמו בחקירה בחשד לשוד, ולמרות שהוא נשבע בהן צדק שהוא חף מפשע, ולמרות שהמשטרה סגרה את התיק בחוסר ראיות, הוא הועבר לכלא סהרונים לתקופה אינסופית, והכל כביכול ע"פ חוק – חוק שמתיר למשרד הפנים לכלוא אנשים אינסופית ובלי משפט הוגן, רק אם הם נחשדים בפלילים, אפילו אם אין למשטרה עניין בהם! בית הדין למשמורת בסהרונים דחה את הבקשה לשחרור, וערערתי על ההחלטה, שוב, בפסח 2013. והוא שוחרר! הייתי אחרי זה איתו כשהוא חידש את הוויזה שלו במשרד הפנים, ודיבר על מה שיעשה, אולי ילמד באוניברסיטה. שבוע לפני כן, בטלפון, הוא לא דיבר על אף עתיד. ופתאום הכל היה אפשרי בעיניו.

למדתי משפטים בדיוק כדי לתקוף פרקטיקות דרקוניות כאלה, ואם תרמתי אפילו טיפה לתוך הדלי של המאבק, זה כבוד.

אמה ואחותה של ג'וואהר אבו רחמה, שנהרגה משאיפת גז במהלך הפגנה בבלעין, בלוויתה.

בדומה לאכיפת החוק על המתנחלים, אותו הדבר חל גם לגבי מצ"ח והפרקליטות הצבאית: המערכת פשוט לא פועלת כמו שצריך, רחוק מזה.

כל אחד הוא גלגל קטן במערכת. אני מאמינה שאם היא היתה פועלת באופן אפקטיבי, זה היה מוביל ליותר כתבי אישום וכשהיינו רואים תיקים סגורים היינו מסכימים שראוי היה לסגור אותם;  לא רק בגלל שאין די ראיות ואי אפשר להשלים את החקירה, אלא שהיינו רואים שבאמת מוצו כל פעולות החקירה האפשריות ולא היה שם קייס.

אם באמת היה אינטרס לשפר את המצב, מדינת ישראל היתה משקיעה משאבים. זו התשובה הברורה ביותר. אני לא יכולה לקבוע מה עומד מאחורי זה, מה המניעים של כל אחד ממקבלי ההחלטות. אבל יש חוסר רצון, או חוסר תיעדוף כשזה מגיע לשיפור המערכת. אנחנו כבר שנה אחרי המלצות טירקל, וכל מי שרוצה עכשיו לבוא ולהגן על מערכת החקירות הצבאיות יכול להגיד: הכל קורה, אבל לאט לאט. מה אתם רוצים? פרה פרה, היתה ועדת טירקל, יש המלצות, יש דו"ח, עכשיו יש ועדה מיישמת; הכל יקרה אם רק תהיי סבלנית.

אבל אני לא סבלנית. ואני לא חושבת שאני צריכה להיות. במבחן התוצאה, הבעיה עמוקה ובאמת נשאלת שאלה האם הדבר הוא רקוב מיסודו, או האם יש שיפורים נקודתיים שניתן לעשות ובאמת להגיע למצב של צדק. צדק והרתעה.

מדף הנתונים שלנו עולה שיש שיעור אפסי של העמדה לדין בעבירות הריגה.

ואף פעם לא על הריגה מכוונת.

אחרי שנים של עבודה מול מצ"ח, האם את חושבת שבכלל יש טעם שפלסטיני יגיש תלונה למצ"ח?

זו אכן ה-שאלה. לאחרונה גם אני עסוקה בשאלה הזו מאד. ואני חושבת שזה מורכב משני קווים. האם הפלסטיני יראה צדק בסופו של התהליך, אם יגיש תלונה? והשאלה השניה היא, האם לא חשוב לתעד, כלומר גם להגיש את התלונה כדי שהמידע על האירוע יהיה שם, במטרה של יצירת תיעוד, או כדי שארגונים כמו "יש דין", ואחרים שפועלים בתחום, יוכלו לומר אחר כך איפה בדיוק הכשלים של המערכת. לגורם השני יש ערך גדול בעיני. מה גם שלא נוכל לצאת מגבולות ישראל ולצעוק לשאר העולם 'המערכת שבורה, המערכת שבורה,' אם לא נוכל לומר באיזה מובן היא שבורה.

האם זהו תפקידם של הפלסטיני הפרטי או הפלסטינית הפרטית לתעד את הדברים האלה, או אפילו לקחת על כתפיהם את האחריות לספר לעולם מה לא בסדר במערכת שאמורה להגן עליהם? אני לא יודעת. תלוי מה אותו פלסטיני או פלסטינית מחפשים. מה שכן, הנתונים מדברים בעד עצמם.

מתנחלים ליד הכפר הפלסטיני ג׳ית. תושבי הכפר סובלים מאלימות רבה.

אחת התופעות הרווחות בגדה היא אירועים של עמידה מנגד – מעבר לאלימות ולמעשי העוול שחיילים מבצעים מכוח עצמם, יש הרבה מאד מצבים שבהם הם עומדים מהצד ומאפשרים למתנחלים לבצע מעשי עוול. מה האחריות של גורמי החקירה למניעת התופעה הזו? איך אי החקירה וההתעלמות מהאירועים מסייעים לתופעה?

יש לנו בעיה רצינית. אני סבורה שהרבה שחקנים במשחק הזה לא מבינים את התפקיד שלהם. הרי, אחת החובות הראשוניות שלהם היא, כפי שאנו תמיד אומרים ב"יש דין," להגן על האוכלוסיה הפלסטינית. מבחינה שלנו את החומרים שחיילים מקבלים בהדרכה ובהכשרות שלהם עולה כי הם לא יודעים שמותר להם לעכב או לעצור ישראלים אלא אם כן, באופן חריג, יש איזה פעיל שמאל שהם רוצים לעכב. את זה ראיתי שלשום.

אבל בכלל, יש סימפוניה של פאשלות באירועי ״עמידה מנגד״, ויש כל כך הרבה מהם. כי גם אם המשטרה מגיעה, זה לא שהיא פתאום תרוץ אחרי המתנחלים. אבל בסופו של דבר, אלה אינן בעיות של ההנחיות של הפקודות או הנהלים– בסופו של דבר זו בעיה של החינוך והאתוס, של צה"ל ושל מדינת ישראל, שבעצם ה-raison d'etre (בתרגום חופשי, סיבת קיומם) של חיילים ושוטרים הוא להגן על יהודים.

וזה לא משנה כמה ש"יש דין" ואחרים יצעקו שזו חובתה של מדינת ישראל להגן על האוכלוסיה הנכבשת – זה לא מופנם. מכיוון שזה לא חלק מהאתוס של המדינה.

אין כאן בעצם דיסוננס קוגניטיבי מובנה? כשחייל מגיע לשטח, ואומרים לו שהאוכלוסיה עוינת. ולעתים היא אכן עוינת. האם אנחנו לא מעמידים את החיילים במצב בלתי אפשרי, כשאנחנו אומרים להם שהם צריכים להגן על אוכלוסיה עוינת?

זה הצד השני של אותו המטבע. בגלל זה אני חושבת שכל העניין שבור גם ככה. מכאן, מגיעים לאותה המסקנה שאליה מגיעים אפילו בלי מחשבה – שצריך לסיים את הכיבוש. שלא יכולה להיות אכיפת חוק, שישראל לא יכולה להגן על האוכלוסיה הפלסטינית ברגע שיש כיבוש והכיבוש הוא כיבוש מתמשך.

פרחים שנשתלו בתוך מחסניות של גז מדמיע. בלעין.

את אזרחית אמריקאית, ילידת ארצות הברית. את לא חייבת להיות פה. בניגוד לרובנו, את יכולה לעלות מחר על מטוס ולעבור למדינה אחרת. אני מניח שזו שאלה שאת שומעת הרבה: למה בעצם את כאן?

האמת היא שגם אני מאד מודעת לכך שאני בוחרת כל יום להיות פה. ולפעמים מתחרטת, אבל עדיין נשארת. הגעתי לכאן בגלל שהרגשתי שנעשים פה דברים בשמי ושיש לי אחריות על הדברים הללו, מוסרית.

סוג של תיקון עולם?

סוג של תיקון עולם. גדלתי על תיקון עולם. ואני נשארת בגלל שאני באמת חושבת שהפריווילגיות שיש לי במקום הזה, בישראל ובאזור בכלל, מאפשרות לי לגשת למקבלי ההחלטות ולגורמים ברמה הגבוהה ביותר, ובהתאם להשפיע. אני כבר לא מחזיקה בדעה שיש לי אחריות על מה שקורה פה, יותר משיש לי אחריות על מה שקורה בסין, או בבולגריה, או בקניה. היום אני מבינה שזה מטריד שהדברים האלה קורים בשמי, אבל לא מטיל עלי אחריות מיוחדת.

אני נשארת מפני שיש לי אפשרות לשנות, וזאת שוב בגלל הפריווילגיות והמעמד שלי פה, ושאם לא נשתמש בפריווילגיות, נבזבז אותן.

ושאלה אחרונה. אנחנו חוגגים כעת את חג הפסח, שבדרך כלל מתייחסים אליו כאל חג החירות. מה המשמעות שלו עבורך?

חג הסתירה. כבר הרבה שנים אני סובלת מהפסח בישראל, וזה חבל מאד, כי פעם פסח היה החג האהוב עלי. בתור ילדה, אני ואמא שלי היינו מכינות רשימה של שירים – גם שירים וגם פואמות – שהיינו שרות ומקריאות בסדר הפסח שהיינו מארחות כל שנה אצלנו. ודווקא שם, היינו מדברות על החירות שיש לנו ועל כל מי שאין לו. וכיוון שגדלתי בבוסטון, דיברנו על הומלסים, דיברנו על אמריקאים-ילידים, דיברנו על פליטים ומהגרים ועניים. ובכלל, העונה היתה עונה של תרומות, אצלנו בבית וגם בבית הכנסת.

ופה קורים שני דברים: מצד אחד, לאף אחד לא אכפת מה יש בהגדה. קוראים את זה במהירות של מירוץ NASCAR או משהו. ומצד שני אף אחד לא מזכיר את אלה שלא חופשיים. ואני, בתור מישהי שברחה מהדת אבל עדיין אוהבת את הרוח של הרבה מהמסורות, כבר לא יכולה לעמוד בחג הזה, האהוב עלי, באמירות או בהיעדר האמירות. כלומר, גם במה שאנשים כן אומרים וגם במה שהם לא מעלים לדיון.