בג"ץ נגד בג"ץ

למה המדינה תומכת בעתירה שמבקשת לבטל פסק דין של בג"ץ? כל מה שרציתם לדעת על הקנוניה לפיצוי על פינוי גבעת האולפנה ולא העזתם לשאול 

ב-19 ביולי 1979, בזמן שבג"ץ דן במה שלימים יתפרסם כבג"ץ אלון מורה, הוציא קצין במנהל האזרחי, רס”ן אמנון שאשא, צו תפיסה לחלקה בכפר דורא אל קרא. במכתבו, שצילום שלו אפשר לראות כאן, הדגיש שאשא שאין “לפרסם את הצו בפני המקומיים”. בכך מנע שאשא מתושבי הכפר אפשרות לערער על צו התפיסה.

למה אני חוזר לפרשה בת 36 שנים? קודם כל, משום שהיא עדיין לא הסתיימה; ושנית, משום שלפני כמה חודשים חזרה המדינה על התרגיל המסריח הזה: היא כינסה בחשאי את ועדת המשנה להתיישבות כדי להעביר החלטה שהמשמעות שלה היא ביטול פסק דין של בג"ץ – מבלי להודיע על כך לצדדים הרלוונטיים, קרי בעלי האדמה.

הפרטים מסובכים, ולכן הם יובאו על פי סדר הזמנים למטה, אבל הליבה של המתרחש פשוטה מאד: ממשלת ישראל על שלל זרועותיה משתפת פעולה עם אזרחים ישראלים שתפסו אדמה שלא כדין, כדי לאפשר להם להמשיך ולהחזיק בה תוך צפצוף על פסיקת בית המשפט.

כאמור, הפרשה מתחילה בצו שהוציא שאשא ב-1979. במשך שנים ארוכות השטח שנתפס על ידי צה”ל מכוח אותו צו לא שימש לשום מטרה ונותר שומם. יש להזכיר שתפיסת שטח בצו צבאי אמורה להיות לשם צורך צבאי דוחק, ושצורך כזה הוא מטבעו זמני: הפולש נהדף, זירת הקרבות עברה למקום אחר ואפשר להשיב את האדמה לבעליה. אבל במשך עשורים צה”ל לא עשה באדמה שנתפסה בדורא אל קרא דבר.

אנחנו מדלגים לספטמבר-אוקטובר 2010. העותר שלנו, עבד-אל-רחמן אחמד עבד-אל-רחמן קאסם, מגלה שעל אדמתו הפרטית והמוסדרת יש בנייה בלתי חוקית. היא מתבצעת על ידי חברת מ.ד. יהונתן בנייה ופיתוח בע”מ, המנוהלת על ידי מאיר דריינוף. יש לציין שהבנייה של המבנים האמורים על שטח פרטי שנתפס בצו צבאי אסורה על פי המשפט הבינלאומי ופסיקות בג"ץ, הן משום שתפיסה צבאית אמורה לשמש לצרכים צבאיים מובהקים, הן משום שתושבי הגדה מוכרים כתושבים מוגנים על פי אמנות ז’נבה – והגנה זו כוללת הגנה על הרכוש שלהם. אנחנו מכינים, לבקשתו, עתירה לבג"ץ, אשר מוגשת בדצמבר 2010.

24.1.11: בג"ץ מוציא צו ביניים כנגד המשך הבנייה, ומורה בפועל למדינה לוודא את אכיפתו של צו הביניים הזה. מ.ד. יהונתן ממשיכה לבנות.

מארס 2011: מאחר וצו הביניים מופר, אנחנו דורשים מבג"ץ להוציא צו בגין בזיון בית המשפט.

7.4.11: המדינה מודיעה לבית המשפט שהיא תהרוס את המבנים בתוך שנה, אם עד אז הבונים לא יהרסו אותם בעצמם, (וזאת אלא אם יחול שינוי בסטאטוס התכנוני).

29.4.11: המדינה מודה שהבנייה במקום נמשכת, למרות צו הביניים. היא מציינת שהמנהל האזרחי הזהיר את הקבלן הפועל במקום שהבנייה בלתי חוקית, והורה על הפסקת העבודה לאלתר. החברה טענה בתגובה שהיא לא קיבלה את הצו. המשטרה מסרה כי קיבלה הנחיה משי ניצן לחקור מיידית את עבירות הבנייה. . החקירה נסגרה ללא העמדה לדין. כחודש לאחר מכן, בהתחשב בתגובות המדינה, ובהתחייבויותיה לעצור את המשך הבנייה, הנשיאה ביניש קובעת שאין צורך לדון בבקשת צו הבזיון.

20.6.11: המדינה מודיעה לבג"ץ שהיא תעניק מעמד תכנוני – כלומר, תתחיל הליכי אישור והכשרה – של הבנייה שקיימת על אדמת ציבור (המכונה בדרך כלל “אדמת מדינה”) אבל לא למבנים שנמצאים על אדמה פרטית.

9.4.12: שנה לאחר התחייבותה להרוס את המבנים, המדינה מודיעה לבית המשפט שהיא לא תעמוד בהבטחתה להרוס את המבנים עד ה-7.4.12. כל זה קורה על רקע פסיקת בג"ץ שהורתה על פינוי גבעת האולפנה (שגם היא בתחומי בית אל). המתנחלים דורשים פיצויים מהממשלה על הפינוי, וגם מקבלים אותם. כפי שיסתבר, השטח שהוא נושא העתירה הוא חלק מעסקת הפיצויים.

9.5.12: המדינה מבקשת לפתוח מחדש את תיק האולפנה, נבעטת מבית המשפט שעומד על העקרון הבסיסי של יישום פסקי דין.

26.7.12: האקדח המעשן. פרוטוקול של המועצה המקומית בית אל מצביע במפורש על כך שיש סיכום עם הממשלה על בנייה ב”שכונת דריינוף”, שהמתדיינים מודעים לכך שהשטח בתפיסה צבאית וש”למרות שאישרו, עדיין יש עיכובים”.

10.9.12: המדינה מבקשת אישור מבית המשפט בכל זאת לבנות על החלקה שנתפסה בצו צבאי, למרות העקרון הכללי של אי בנייה על שטחים פרטיים, כפיצוי למתנחלים על יישום פסק הדין בפרשת האולפנה. כלומר, המדינה אומרת לבית המשפט שאדמות של אנשים פרטיים הן מבחינתה קלף משחק למשא ומתן, ומוכנה לשם כך לסגת מעמדה ארוכת שנים. לעובדה שמדובר בקניין פרטי של פלסטינים אין, כך נראה, משקל ניכר בעיניה.

27.1.13: אנחנו פונים אל המדינה בדרישה לעדכן אותנו על כל שינוי במעמד הקרקע, וזאת לאור העובדה שאנחנו מייצגים בבית המשפט את בעלי הקרקע.

18.6.13: יותר משנה אחרי שהמדינה אמורה היתה – על פי התחייבותה – לפנות את המבנים הבלתי חוקיים מהחלקה, היא מודיעה שבכוונתה להמשיך בבנייה. שימוש כזה הופך את צו התפיסה הצבאי לבדיחה. המדינה טוענת שנכון שאין שימוש צבאי או צורך צבאי בקרקע, אבל בעת הוצאת הצו – שהוסתר, כזכור, מהתושבים – היה צורך צבאי כזה, והיא ממציאה את הביטוי המשפטי המעניין “צורך צבאי שקפא”. אין לנו מנוס אלא להגיש עתירה נוספת, שבה אנחנו דורשים את ביטולו של עצם צו התפיסה של שאשא.

29.10.13: המדינה מתחייבת בפני בית המשפט לפנות את חלקי המבנים שזולגים מצו התפיסה עד אפריל 2014. כרגיל, היא לא עומדת בהתחייבותה, ומבקשת לקבל חוות דעת המאפשרת לסטות מאופן בחינת המפות שהיה נהוג עד כה, על מנת להכליל את החלקים הזולגים בתוך תחומי צו התפיסה.

8.9.14: בג"ץ מקבל, בדעת רוב, פסק דין סופי. הוא מורה על מימוש צווי ההריסה עד השביעי במארס 2015. הנשיא גרוניס והשופטת ארבל דוחים בדעת רוב את האפשרות של המתנה למיצוי ההליך התכנוני והכשרת הקרקע. בית המשפט קובע שבנסיבות שנוצרו, מיצוי ההליך התכנוני הוא חריגה מהבטחות המדינה לבית המשפט בכל הנוגע להתחייבות קונקרטית למימוש צוי ההריסה וכן להתחייבות הגורפת לאכיפת החוק היכן שמדובר באדמה פרטית של פלסטינים. דעת הרוב תולה את אי ההכרעה בבקשה לביטול צו התפיסה בכך שהוא מורה על יישום צווי ההריסה.

המונח החשוב כאן הוא “דעת רוב”. כי היתה שופטת אחת במיעוט: מרים נאור. כיום נאור היא נשיאת בית המשפט העליון, והמדינה מציבה בפניה אתגר שבעדינות נקרא לו לא שגרתי.

תחילת 2015: ימים ספורים לפני פרישתו של הנשיא גרוניס שישב בראש ההרכב שהורה על ההריסה, מתחילה המדינה הליך מהיר וחשאי של תכנון לשימוש בקרקע, תוך שהיא נמנעת מלעדכן את בעל האדמה על כך, זאת למרות פניות חוזרות בנושא.

11.2.2015: בדיון בזק של ועדת המשנה, אושרה מערכת ההנחיות להפקדה להתנגדויות (תוך שהמדינה נסמכת על עובדות שגויות ופרשנות מגמתית של פסק הדין.) במשפט שחל בגדה המערבית, מדובר בשווה ערך של הפקדת תכנית.

תחילת פברואר 2015: מ.ד. יהונתן עותרת לבג"ץ, בדרישה לבטל את פסק הדין, תוך שהיא מצביעה על כך שחלה התקדמות בהליך התכנוני. המדינה מודיעה שאין לה התנגדות.

מה קרה פה? כפי שאנו רואים זאת, מדובר בנסיון לבצע את אחד התרגילים המסריחים בהיסטוריה המשפטית של ישראל. תוך ניצול העובדה שהשופטת שהיתה בדעת מיעוט הפכה בינתיים לנשיאת בית המשפט, ושהנשיא שישב בראש ההרכב שדן בנושא בעבר פרש (כמו גם השופטת האחרת שהיתה בדעת הרוב, נראה לנו שכעת מנסה  החברה שהתעלמה מצווי בית משפט, בסיוע נמרץ של המדינה, לבטל את פסק הדין בדרך לא דרך. המדינה איננה מתנגדת למהלך, על אף  שהעותר המשיך בבניה על אף צו הביניים והפר מספר צווים מנהליים ושאסור שחוטא ייצא נשכר, מציעה עכשיו המדינה לנשיאה נאור לתקן את ההיסטוריה ולהפוך את עמדת המיעוט שלה לעמדת רוב.

בדרך, היא רומסת כמה וכמה עקרונות: עקרון סופיות הדיון; העקרון שלא בונים על אדמה פרטית של פלסטינים; העקרון שאומר שבית המשפט לא מסייע למי שהפר את הוראותיו. אם התרגיל הזה עובר, יהיה קשה מאד לדבר עוד על שלטון החוק. אין פסק דין שהוא סופי, אין תרגיל שלא יתבצע.

כל זה קורה, נזכיר שוב, שלוש שנים אחרי שהמדינה כבר הבטיחה למתנחלים את הרתמותה לשימורה של הבנייה הרלוונטית. הדרג המדיני רוצה לתת למתנחלים את מה שהבטיח, והיועץ המשפטי לממשלה מוכן לעקם הכל כדי להשיג לאדוניו את מבוקשם. השבוע דן בג"צ בעתירה, והשופטים שאלו את המדינה שאלות קשות. נעדכן אתכם כאשר תתקבל החלטה.

עדכון מיום 24.6.2014: אמש ניתן פסק דין בעתירה. הנשיאה נאור הבהירה בפסק הדין שאי אפשר להפוך החלטה קודמת שנתן הנשיא לשעבר גרוניס, רק מפני שהיא היתה אז בדעת מיעוט. בית המשפט הורה להרוס את המבנים עד ל-30 ביולי. השופט רובינשטיין הבהיר כי "הבונה בקרקע פרטית, בונה על סיכונו".