החוקר א' ממשטרת בנימין חושף את פרצופה של משטרת ש"י – ההתעללות בנער מ' כמיקרוקוסמוס של הכיבוש

ביוני האחרון דיווחנו על תקרית חמורה מהרגיל סמוך להתנחלות עלי: איש בטחון שלף אקדח בכיוונו של נער, מ', שהגיע לאזור ההתנחלות, ירה באוויר, ולאחר שהנער נפל ונפצע, התעלל בו – הכל, כמובן, בסיועם האדיב של כוחותינו המזוינים.

משפחתו של מ' החליטה להגיש תלונה נגד איש הבטחון האחראי, ופנתה לתחנת המשטרה בבנימין. תוך זמן קצר, כפי שעולה מהתלונה שהגשנו לאחרונה לקצין תלונות הציבור של מחוז ש"י, ישבו מ' ואמו מול החוקר א'. א' ממש לא שש לקבל את התלונה, ואת העצבים הוא העדיף להוציא על הנער.

כשמ' אמר שכשאיש הבטחון ירה באוויר הוא חשש לחייו, א' צעק עליו – על פי הדיווח שמסרה אמו של מ' לעורכי הדין שלנו – ש"לא תגיד שהרבש"צ רצה להרוג אותך, הוא רק רצה שתעצור." זו אמירה משונה. איך יודע א', שלא נכח במקום התקרית, מה קרה שם? איך הוא יודע, במיוחד, מה חשב הרבש"צ בליבו?

זו היתה רק ההתחלה. כשמ' סיפר שהרבש"צ תקף אותו פיזית עם נשקו והכה אותו בראשו, סיפר לנו מ', החוקר א' מיהר לומר שזה היה משום שהנער התקרב להתנחלות. בפעם האחרונה שבדקתי, תקיפה פיזית של אדם היא עבירה פלילית גם אם הוא פלסטיני וגם אם הוא התקרב להתנחלות. את החוקר הטוב א' זה לא עניין.

כשמ' סיפר שהרבש"צ סובב את רגלו הפצועה, צעק עליו החוקר א' ש"הרבש"צ רצה לבדוק את הרגל ולא לגרום נזק." שוב, מנין לו? האם הוא קורא מוחות? א' שאל את מ' מדוע בכלל התקרב להתנחלות, וכשזה ענה שהוא הגיע לאדמות ששייכות למשפחתו, נתן לו א', על פי התלונה, את תשובת המחץ "אני לא מכיר את אבא שלך ולא את סבא שלך ולרבש"צ יש סמכות לירות בך 150 מטרים מההתנחלות." בהתאם, מאחר ומ' עדיין חי, יאמר החוקר א' בהמשך החקירה ש"למה אתה בכלל רוצה להגיש תלונה? האנשים האלה היו טובים אליך."

כשאמו של מ' התערבה ושאלה מה פשר הטון העוין, ענה לה החוקר א' – כך לשון התלונה –  שאם זה לא מתאים לה, "הם" יכולים לבוא בכל רגע ולעצור את הנער כדי לחקור אותו. לא ברור מי היו ה"הם": שוטרים או אנשי שב"כ. על כל פנים, זה גרם למ' לקפוא ולסרב להמשיך לדבר.

ליבו של האירוע, לדעתי, הוא אחר: כשמ' אמר שהוא רוצה להגיש תלונה כנגד הרבש"צ, החוקר א' ענה לו בצעקה: "אתה חושב שבאמצעות תלונה תקבל את הזכויות שלך?" וא' יודע על מה הוא מדבר.

במדינה נורמלית, התשובה לשאלה של א' היא פשוטה: כן. תפקידה של תלונה במשטרה הוא להחזיר למתלונן זכויות שנשללו ממנו. במקרה של מ', הזכות שייעשה צדק עם הבריונים שהתעללו בו. מטרתה של מערכת הצדק המודרנית, אחרי הכל, היא לשלול את התפיסה שצדק הוא עניין פרטי, שנמצא בין הקורבן ובין המעוול: כולנו מוותרים על חלק מהזכויות שלנו כדי שהמדינה, שאמורה להיות נייטרלית, תשפוט בינינו ובין המעוולים. זו גדולתה העיקרית של מערכת הצדק המודרנית: ההתעלות מעל המערכת בת אלפי השנים של נקמות הדם.

אבל מערכת כזו, כדי שיהיה בה אמון, צריכה להקפיד על נייטרליות. לא במקרה, דמות יוסטיטיה, אלת הצדק, כסויית עיניים – לא כפי שאומרים הציניקנים, כדי להבהיר שמדובר בסומא המגשש באפלה, אלא כדי להצהיר על כך שמולה אין פניות, שדין הקטן כדין הגדול. התחנה הראשונה של הצדק המודרני היא החוקר המשטרתי. כשזה מראש עוין כל כך, כשמלכתחילה הוא מקבל את עמדתו של גורם העוול, כשהוא מאיים על המתלונן שאם הוא יעמוד על זכויותיו הוא ייעצר לחקירה, הוא אומר לו שאין לו מה לחפש במערכת הצדק הישראלית, אפילו בגרסת הגרוטסקה שלה שמעבר לקו הירוק. הוא הופך, למעשה, את המתלונן – קטין, כן? – לנחקר.

החוקר א', ב"אתה חושב שבאמצעות תלונה תקבל את הזכויות שלך," מפגין בכך את השקר הנוצץ בטענה שיש "שלטון חוק" בגדה המערבית. החוקים אינם חוקים; הם תקנות צבאיות. המשטרה איננה משטרה שמגנה על זכויות התושבים אלא עוד כוח ת"פ של הכוח הכובש העיקרי (והיא פועלת בגדה רק משום שצו צבאי מזמין אותה לעשות זאת), ומערכת הצדק – טוב, בואו לא נרחיב עליה את הדיבור. יוסטיטיה עוד עשויה להקיא.

עורכת הדין נועה עמרמי שלחה בשמנו מכתב זועם לקצין תלונות הציבור של מחוז ש"י, רפ"ק ירון שטרית, כשהיא דורשת חקירה ראויה בתקרית וכותבת ש"לשיטתנו הגיעה השעה לשים קו אדום אל מול אירועים שבהם מתגלה משוא פנים מצד שוטרי משטרת מחוז ש"י וניסיונות שונים להרתיע פלסטינים מלהגיש תלונות במשטרה. לא נהסס אף לפנות לערכאות באם יוחלט, שוב, גם במקרה זה שלא לעשות דבר אל מול התנהגות לא נאותה של שוטר ממשטרת מחוז ש"י. לפיכך, אבקש לראות במכתב זה הגשת תלונה רשמית נגד החוקר א', וכי יינקטו הצעדים המתחייבים לרבות צעדים משמעתיים ופיקודיים כלפיו."

נעדכן.