"אנשים ישנים בבית שלהם, ונושמים גז"

תושבי הכפר עזבת אל-טביב לומדים על בשרם מה קורה כשצה"ל רוצה להראות מי הגבר-גבר

זה היה סתם יום חמישי, התשיעי בינואר 2014. רודה עלי חמד חדר, אלמנה בת 38 מהכפר עזבת אל-טביב, היתה בביתה עם משפחתה. "אמא שלי והבת שלי אמרו שהן רעבות, הלכתי למטבח והבאתי להן פירות, תפוחים, התחלנו לאכול. פתאום הרגשתי שאני לא נושמת, הגרון שלי שרף לי מאוד, הרגשתי שאני שתיתי מיץ של פלפל חריף, העיניים שלי שרפו, הייתי עם בחילות. העיניים שלי התנפחו, היו לי הרבה מאוד דמעות בעיניים, השתעלתי נורא." זמן קצר לאחר מכן איבדה רודה חדר את הכרתה ונזקקה לטיפול רפואי. יחד איתה, קיבלו טיפול רפואי אמה, רשיקה, בת ה-77; אביה בן השמונים; ובתה בת ה-19. כוחותינו המצוינים הצליחו לפגוע ברימון אחד בשלושה דורות. כפיים!

מה שחדר מתארת הוא תוצאת התקפה בגז CS, הסוג החריף יותר של גז מדמיע, שבו נהוג להשתמש בצה"ל. ההתקפה החלה מעט מוקדם יותר. כפי שתיאר אותה בפנינו מוסא אסעד חמד טביב, זה התנהל כך. במהלך הבוקר של אותו היום, הצבא העמיד מחסום בכניסה לכפר והטריד את התושבים. בנוהל. בסביבות השעה שמונה בערב, הגיע חייל לאוהל שבו היה טביב, יחד עם גברים אחרים. החייל צילם את היושבים, והלך. כשעתיים לאחר מכן, האוהל מתמלא בגז CS. לא ברור מנין הוא מגיע; טביב העריך שחיילים ירו אותו לתוך האוהל מרחוק. זמן קצר לאחר מכן, עוצר ג'יפ צבאי סמוך לאוהל, חייל יוצא מתוכו, מסתכל בסיפוק באנשים המשתעלים והנחנקים, חוזר אל הג'יפ ואומר למי שבתוכו "בול." זמן קצר לאחר מכן, מתחילים החיילים לירות רימוני CS גם אל בתי הכפר. הירי הזה הוא שפוגע ברודה חדר.

התקרית איננה חד פעמית. יומיים לאחר מכן, ב-11 בינואר, שוב בשעת לילה, חוזר הצבא לכפר ושוב יורה רימוני גז על בתים בהם ישנים אנשים חפים מפשע. מוקדם יותר באותו היום, מגיע קצין מג"ב לכפר, ומוסא טביב מתעמת איתו: "אנשים ישנים בבתים שלהם," הוא אומר, "ונושמים גז." עורכת הדין שלנו, אמילי שפר, שלחה לפרקליט הצבאי הראשי מכתב חריף בשם התושבים, כשהיא כותבת ש"אירועים אלו, ואירועים מסוג זה אשר מוסיפים להתרחש עד ליום כתיבת מכתב זה, מעלים חשש כבד כי מטרתם של כוחות צה"ל המעורבים בהם הייתה לשבש את החיים של תושבי הכפר, ולהעניש אותם על כך שהם ארגנו מחאה שקטה (ע"י תפעולו של אוהל מחאה וקיום הפגנות שקטות). כמובן שאם כך הדבר הרי שמדובר בפעילות פסולה בעליל. השלכת רימוני הלם וגז אל בין הבתים ובקרב בית הספר מסכנת את חייהם, גופם ורכושם של תושבי הכפר ללא הצדקה משפטית. כמו כן, איומים ע"י אנשי הצבא כלפי נציגי הכפר מהווים שימוש לרעה במשרה ואין להם כל הצדקה."

התקריות הללו אינן מקריות. הן שגרה. בצבא יש להן אפילו שם קוד: קוראים לזה "לבנת שיבוש," והיא מופעלת בשורה של כפרים בגדה; בעבר תיעדנו התנהלות דומה של צה"ל בכפר עוריף. פעילות שיש לה שם קוד היא לא "אירוע נקודתי." המטרה של התקיפה הזו איננה פגיעה במטרה ספציפית: היא הטלת אימה על האוכלוסיה, הבהרה מי שולט בשטח, מי הגבר-גבר. כך פועלים כל צבאות הכיבוש. הצבא האמריקאי בוויאטנם התייחס למשימות כאלה כמשימות "הצגת הדגל," הבהרה שהכוחות שם גם אם לא מוצבים שם. המסר הוא פשוט: אל תרימו ראש.

יש שם אחר להתנהלות כזו: קוראים לה "ענישה קולקטיבית," שמטרתה היא הטלת מורא על הכפר ותושביו בשל מחאתם ונקמה בשל מחאה זו. ככזו, היא אסורה על ידי אמנת ז'נבה הרביעית, או, במילים אחרות, היא פשע מלחמה. סעיף 33 לאמנה קובע ש"שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים…" המסקנה המדכאת – שאני מרשה לעצמי לכתוב כי אין לי כל כוונה לבקש משרה ברשת אורט – היא שלצה"ל יש שגרה של ביצוע פשעי מלחמה.

וגרוע מכך, שאזרחי ישראל התרגלו לשגרה הזו, שהם מקבלים אותה באדישות, אדישות ממנה הם יוצאים רק כאשר מישהו מעז לומר את האמת בפומבי.