יש דין מפרסם  מדי שנה את נתוני הכישלון של חקירות המשטרה ביחס לעבירות שביצעו ישראלים כלפי פלסטינים בגדה, והם בדרך כלל דומים למדי: למשטרה יש שיעור כישלון, פלוס מינוס, של 85% בחקירת תלונות של פלסטינים שנפגעים על ידי ישראלים. השיעור גבוה משמעותית יותר כשאנחנו מגיעים לפגיעה בעצים מצד אזרחים ישראלים: אז שיעור הכישלון המשטרתי צומח ל-97.4%.

הישראלי הממוצע אולי לא מופתע מכך שנתוני הכישלון המשטרתי גבוהים כל כך, אבל מבתי המשפט עדיין יש לו ציפיות. אחרי הכל, שוב ושוב אומרים לנו שישראל היא מדינת חוק.

אז, אומר לעצמו האזרח הממוצע, כן, יש בעיה בתחום החוקרים, וכמובן, אם החקירה על הפנים אז כנראה שכל זה לא יגיע לבית המשפט; אבל אם בכל זאת נכנסנו בהיכלי הצדק, אז צריך להיות בסדר.

או שלא.

דף הנתונים החדש שלנו, שיוצא בצמוד לדו”ח נרחב על כשלי אכיפת החוק בגדה המערבית בוחן לראשונה מה עלה בגורלם של התיקים שאחריהם אנחנו עוקבים לאחר שיצאו מהלימבו של הפרקליטות והגיעו לבית המשפט. המצב, אם להיות עדין, לא משהו.

קודם כל, הסיכוי שתלונה של נפגע פלסטיני תבשיל לכתב אישום כנגד עבריין ישראלי הוא 7.4% בלבד. כלומר, הסיכוי שעבריין ישראלי יגיע לבית המשפט בגלל העבירה שבה נחשד הוא בערך 1:14. ברוב המקרים שבהם נסגרים התיקים, הסיבה לכך היא כישלון של המשטרה בחקירתה. ברוב גדול של המקרים, הכישלון הוא אי יכולתה של המשטרה למצוא את העבריין – עילת עבריין לא נודע.

העובדה שתיק מגיע לבית המשפט, כמובן, אין משמעה שהוא יסתיים בהרשעה. לנאשמים יש זכות לייצוג ויש להם עורכי דין, וכארגון זכויות אדם אנחנו לגמרי בעד. הבעיה היא אחרת.

ב-10.5% מהמקרים הנאשמים מורשעים בכל סעיפי כתב האישום; ב-22.8% מהמקרים, רק חלק מהנאשמים מורשעים, או שהנאשמים מורשעים בחלק מהסעיפים, לעתים בסעיפי אישום מופחתים כחלק מעסקת טיעון. שיעור הזיכויים הוא גבוה יחסית לזה בישראל, 8.8%. אבל מה שגבוה באמת הוא שיעור מקרי ה"אי הרשעה" (24.6%) וביטול כתב האישום (22.8%).

מהי אי הרשעה? מדובר בפרקטיקה נדירה ביחס, שבה אף שהעבריין נמצא אשם במיוחס לו, בית המשפט סבור שיש מקום להימנע מלהכתים אותו בהרשעה פלילית מסיבה זו או אחרת. בבתי המשפט בישראל זה כמעט ולא קורה: שיעור הנאשמים בבתי משפט השלום שנמצאים אשמים ללא הרשעה הוא 5.3%; בבתי המשפט המחוזיים, 1.2%. אלא אם, כפי שמתברר, הקורבן הוא פלסטיני. אז השיעור מזנק ל-24.6% מהמקרים. פי ארבעה מהשלום, כמעט פי 20 מהמחוזי. וואלה. איזה צירוף מקרים.

בחלק ניכר מהתיקים שבהם בוטלו כתבי האישום כנגד ישראלים המואשמים בפגיעה בפלסטינים, הסיבה לכך הייתה, שוב, כישלון חקירתי: הפרקליטות בחנה את החומר שוב, ככל הנראה אחרי תגובת עורכי הדין של הנאשמים, והגיעה למסקנה שאין לה די ראיות כדי להביא להרשעה. זו, יש לציין, החלטה לגיטימית וראויה.

אבל בחלק ניכר מהמקרים של ביטול כתב האישום, אחת הסיבות הייתה העובדה שהנאשמים לא טרחו להתייצב לדיונים בבית המשפט. ברוב המקרים המדינה נקטה בצעדים הנדרשים – קנס, צווי מעצר והבאה – אבל כתבי האישום הותלו (הוקפאו, בלשון בני אדם) עד שהנאשם יימצא. באחד המקרים, ההתלייה הממושכת גרמה לכך שהתביעה המשטרתית אמרה שנגרם כרסום בחומר הראיות, וכתב האישום בוטל.

בסופו של דבר, הסיכוי של פלסטיני שהגיש תלונה בשל פגיעה מצד עבריין ישראלי לראות גם הרשעה עומד על 1.9% בלבד. שוב, עיקר האחריות לכך מוטלת על המשטרה – אבל גם בתי המשפט תורמים את חלקם, כפי שמעיד השיעור היוצא דופן של אשמה ללא הרשעה.

שלטון חוק? שלטון כל דאלים גבר.