אין עשן בלי אש

איך מטפל צה”ל בשריפה? תלוי למי שייכת האדמה

בתחילת מאי 2016, חזר ס. לכפר צור, והבחין מיד בעשן כבד שמתמר מחלקת האדמה שלו. תושבים בכפר אישרו שאכן, החלקה שלו בוערת. בדרך כלל, במצב כזה מזעיקים את מכבי האש; אבל אנחנו בגדה המערבית שתחת שליטה צבאית ישראלית, אז הסיפור מסתבך.

ס. מגדל בחלקה שלו זיתים. יש לו שם כ-100 עצי זית. הוא מתפרנס מהמסיק שלהם: הוא מעריך שהעצים הללו מניבים, תלוי בעונה, בין 200 ל-250 פחי שמן זית, שמשקל כל אחד מהם הוא כ-17 קילוגרם. כלומר, כ-340 קילוגרם או יותר.

לרוע מזלו, בנתה מדינת ישראל את התנחלות סלעית ממש סמוך לקרקע שלו. היא עשתה זאת באמצעות השטיק הישן: היא תפסה את הקרקע “לצרכים בטחוניים” ב-1977, הקימה במקום “היאחזות נח”ל” – כלומר, לכאורה מוצב צבאי – וב-29 באוגוסט 1979, בזמן שבג”ץ כבר דן במה שיוכר לימים כפסק דין אלון מורה אבל עדיין לא פסק בתיק שיבטל את הפרקטיקה של בניית התנחלויות על שטחי תפיסה צבאית, מיהרה להפוך את המקום להתנחלות אזרחית. המרחק בין אדמתו של ס. לסלעית הוא 150 מטרים.

ב-2004, בחסות האינתיפאדה השניה, הרחיבו את תחומי הגדר של ההתנחלות, וכעת היא כוללת גם את אדמתו של ס. כעת יש בינו ובין אדמתו גדר ושער. המשמעות היא שס. איננו יכול עוד להגיע לחלקה שלו, שאין מחלוקת על כך שהיא שלו, מבלי לקבל לכך אישור מראש מצד המפקד הצבאי. ב-2009, הוצתה החלקה שלו – להערכתו, על ידי אזרחים ישראלים. בעונת המסיק האחרונה, הצליח ס. לתאם לעובדים החקלאיים שלו שלושה ימי עבודה – אבל צה"ל מנע מהם להכנס לחלקה. ס. המשיך לנסות להשיג עבורם אישורים לעבד את אדמתו, אבל הביורוקרטיה של צה”ל די איטית ובינתיים חלפה עונת המסיק.

חצי שנה אחר כך עמד ס. וראה את האדמה שלו בוערת מעבר לשער נעול. הוא הזעיק את המת”ק הפלסטיני, שבתורו הזעיק מכבי אש. אבל צה”ל לא נתן להם אישור להיכנס לחלקה. הסיבה לכך לא ברורה וספק אם תתברר אי פעם.

אבל הרוח, יימח שמה, הרוח; היא לא מבחינה בין רכוש פלסטיני ורכוש ישראלי. היא אדישה לתעודות ולמוצא. והיא, ארורה שכמותה, הפנתה את האש לעבר סלעית. המרחק, כזכור, הוא בסך הכל 150 מטרים.

ואז ראו עיניו של ס. מראה מופלא: בעוד הלהבות מכלות את אדמתו כשהכבאיות הפלסטיניות מנועות מלעזור, הגיעו במהירות רכבי כיבוי ישראלים לצד השני של אדמתו, והחלו לכבות במהירות את הדליקה. לא היה בהם די, ועל כן זמן קצר לאחר מכן הגיעו למקום שני מטוסי כיבוי, וכיבו את השריפה שכבר כמעט ונגעה בשערי סלעית.

150 מטרים. אותו שליט. אותה שריפה. אבל, בניגוד לרוח, החיילים הישראלים מבחינים היטב-היטב בין אדמה פלסטינית לאדמה שנתפסה על ידי ישראלים. הנה כל הכיבוש כולו.