אין "לא יכול," יש "לא רוצה"

אם רוב התלונות שמגיעות למצ"ח מפלסטינים עוסקות באלימות, אז למה מעט כתבי האישום שמוגשים עוסקים דווקא בביזה ובשחיתות? 

בשנת 2014 הוגשו בסך הכל 15 כתבי אישום כנגד חיילים שפגעו בפלסטינים, כפי שאפשר לראות מדף הנתונים האחרון שלנו שעוסק באכיפת החוק על חיילי צה"ל בשטחים; שמונה מהם בעקבות חקירות שנפתחו ב-2014 ושבעה בעקבות חקירות ישנות יותר. שיעור ההעמדה לדין ביחס למספר החקירות עמד אשתקד על 3.5%.

זה מספר שבעדינות נקרא לו תמוה, וזאת מכמה סיבות. משטרת ישראל, כידוע, היא לא העפרון החד בקלמר של הריבונות הישראלית. כפי שהראו דפי נתונים קודמים שלנו, היא כושלת דרך קבע בחקירות של עבירות נגד פלסטינים. ובכל זאת היא מצליחה להביא לשיעור כתבי אישום כפול מזה של מצ”ח: שבעה אחוזים או יותר.

יתר על כן, כשמשטרת ש"י סוגרת תיק, ברוב גדול של המקרים היא תסגור אותו בעילת “עבריין לא נודע”: היא תאמר שאין לה מושג קלוש מי יכול להיות החשוד באירוע. לרוע מזלה של מצ”ח, היכולת שלה להשתמש בעילה הזו כמעט ולא קיימת. צה”ל יודע, או על כל פנים יכול לדעת, איפה נמצא כל חייל שלו בכל רגע נתון. אם העבריין המתואר הוא חייל מכוח שפעל בכפר א’ בזמן ב’, מצ”ח יכולה לדעת בדיוק מי היה שם. יתכן שהיא עדיין לא תצליח לאסוף ראיות נגד חייל ספציפי, אבל את המכשול הגדול ביותר (העדר יכולת לזהות חשודים) היא צולחת בקלות. ואף על פי כן היא מצליחה פחות ממשטרת ש"י. אז מה קורה פה?

בחינה של התיקים שהגיעו בכל זאת לשלב כתבי האישום יכולה לספק לנו חלק מהתשובה. בשנת 2014, כפי שעולה מדף הנתונים שלנו, פתחה מצ”ח ב-229 חקירות בחשד לפגיעה של חיילים בפלסטינים. 41 תיקים, שהם כ-18%, עסקו בהרג של פלסטינים על ידי חיילי צה”ל; 154 תיקים, כ-67%, עסקו באלימות כלפי פלסטינים; 20 תיקים (9%) נפתחו בחשד לביזה; ו-14 חקירות נפתחו בשל חשד להתנהגות בלתי הולמת.

תיקים אלו הניבו בשנת 2014 רק 8 כתבי אישום. אבל כשבוחנים את כתבי האישום, מתגלה תופעה מעניינת: אף שרוב תיקי החקירה נפתחו בשל הרג או פציעה/תקיפה, הרי שתשעה מתוך 15 כתבי האישום (קרי כ-66%) עסקו דווקא בעבירות רכוש.

בחלק מכתבי האישום הרכוש היה בעל ערך מועט: חייל אחד הועמד לדין לאחר שבזז מכונית במחסום ולקח ממנה שני פנסים לרכב, רדיו דיסק, סט נורות לדים ופנס מהבהב; חייל אחר הועמד לדין משום שהעביר מכוניות של פלסטינים במחסום תמורת שוחד של כ-200 ש”ח לכל מכונית.

כאן יש להביע הסתייגות: בשל קצב הפעולה האיטי של מערך החקירות הצבאי (עליו אפשר לראות בפרוטרוט כאן), בהחלט יתכן שחלק מהחקירות של 2014 יבשילו לכתבי אישום בשנת 2015 או 2016. יש לציין להגנתה של מצ"ח שעבירות רכוש מותירות אחריהן ראיות שהיא יכולה להשיג בקלות יחסית. אבל עדיין, הפער בנתונים זועק. למה נכשל צה”ל בשיטתיות בחקירה של פגיעה פיזית בפלסטינים? ולמה מעמיד צה”ל לדין בהפרש כל כך ניכר חיילים שחשודים בעבירות רכוש, וסוגר תיקים שבהם חיילים חשודים בעבירות פציעה או הרג?

פה אנחנו צריכים לעבור, בזהירות, מן הנתונים המדידים אל ההשערות. כי תשובה ישירה כנראה שלא נקבל, ודאי לא מצה”ל.

די ברור שאין פקודה להזניח חקירות של פגיעה בפלסטינים, אבל גם אין צורך בפקודה כזו. כל חייל יודע טוב מאד מהי רוח המפקד. למה מצ”ח ממש גרועה בחקירה של פגיעה פיזית בפלסטינים? כי, בלשון האמרה הצבאית, “אין לא יכול, יש לא רוצה.” לצבא יש דברים שחשובים לו. משמעת, למשל. ביזה היא פגיעה חמורה במשמעת. יחידה צבאית שמתחילה לקבל את הרושם שמותר לה לבזוז הופכת תוך זמן קצר לכנופיה, והאפקטיביות שלה צונחת. שחיתות פוגעת, מעצם הגדרתה, ביעילות של הפעילות הצבאית: המצב שבו חייל, למשל, מאפשר למישהו לעבור במחסום תמורת שווה ערך של שש קופסאות סיגריות הוא לא קביל. החייל הרי לא יודע את מי הוא מעביר.

אז אלה הדברים החמורים, הדברים שמושכים את תשומת הלב, הדברים שאליהם כל חוקר יודע שהוא צריך להתייחס ברצינות: העבירות שפוגעות בתפקודו של הצבא. למשל, לא פחות מ-40% מכלל החקירות של מצ”ח הן חקירות סמים, כאשר 83% מהן עוסקות בשימוש עצמי.

דברים אחרים? פגיעה פיזית בפלסטיני? ירי בנסיבות שנויות במחלוקת? זה פריפריאלי. עם כל הצער שבדבר, הצבא הוא ארגון שמטרתו היא הפעלת אלימות ממוסדת. חייל שהרג מישהו, בסופו של דבר עשה את מה שאימנו אותו לעשות גם אם לרוע המזל חרג מהפקודות. פלסטיני הרוג, בקצרה, לא מאיים על התפקוד הצבאי. חייל שמקבל כסף תמורת פתיחת מחסום, או עוסק בביזה במקום בחיפוש, דווקא כן.

ומאחר שיש מספר מוגבל של חוקרים, וכמות מוגבלת של זמן, מטבע הדברים – בלי צורך בפקודה או הנחיה – האנרגיה מנותבת לאפיקים שהארגון כארגון רואה אותם כחשובים. וכך אנחנו מגיעים למצב שבו הפירמידה מתהפכת: למרות שמספר תיקי השחיתות והפגיעה ברכוש הוא קטן ביחס, דווקא הוא מניב הרבה כתבי אישום.

וזו עוד אחת מהסיבות שצריך לשקול להוציא את חקירת חיילי צה”ל הפוגעים באזרחים מידי צה”ל. כי המקרים האלה מצריכים חקירה על ידי אנשים שרואים בפגיעה באדם בלתי מעורב (או פגיעה בלתי מידתית באדם מעורב) עבירה חמורה, עבירה בפני עצמה, לא טרדה בדרך אל תיק הביזה או תיק הסמים הבא; אנשים שהמטרה שלהם היא קודם כל עשיית צדק, ורק אחר כך צרכי הצבא.