התחושה העיקרית אחרי ביקור באום אל ח'יר היא של הלם: גם את המעט הזה אתם רוצים לגזול?
בשבוע שעבר ביקרתי, יחד עם התחקירן שלנו מוהנד ענאתי ורכזת השטח יודית אבידור, בכפר אום אל ח'יר. הסיבה לכך היתה נסיון להבין מה יש במקום הזה, שמושך כל כך הרבה אלימות כלפיו. התיקים שלנו עוקבים אחרי המתרחש באום אל ח'יר מאז 2010; יש 13 מהם. 12 מהם עוסקים באלימות מצד מתנחלים, אחד באלימות מצד כוחות הבטחון.
אום אל ח'יר הוקמה בשנות השישים, קודם לכיבוש הישראלי של הגדה, על ידי בדואים שגורשו ב-1948 מאזור תל ערד. מאז הכיבוש של 1967 ועד היום, הזניח השלטון הישראלי במכוון את אום אל ח'יר. זו, יש לציין, נמצאת בשטח סי; הללו נמצאים בשליטה ישראלית מלאה, הן בטחונית והן אזרחית – אלו גם השטחים שאם תמומש תוכנית בנט אמורים להיות מסופחים לישראל. ניתן היה לצפות, אם כן, שישראל תשקוד על פיתוח השטח לרווחת כל תושביו.
אז ניתן היה.
* * *
אום אל ח'יר עלתה לאחרונה לכותרות לאחר שמישהו – גשש מצא עקבות שהובילו להתנחלות כרמל – שפך מים על הטאבון המקומי והוציא אותו מכלל פעולה. על כך כתבנו כאן. הטאבון של אום אל ח'יר הגיע לבג"צ, לאחר שהמנהל האזרחי רצה להרוס אותו.
ציפיתי, על כן, לראות מבנה מרשים, שחולש על סביבתו. ידעתי, אינטלקטואלית, שהוא עשוי מקש ובוץ, אבל בכל זאת ציפיתי למשהו. כך הוא נראה בפועל:
צילום: יוסי גורביץ
על רקע הטאבון ניתן לראות את ההתנחלות כרמל. סולימאן, ממנהיגי הישוב, אמר לי שיש אמרה בדואית: "רוח, מים ולחם – בלי אלה אין אדם יכול לחיות." הטאבון מספק את צרכי הלחם של אום אל ח'יר. בלעדיו לא יהיה להם לחם.
צילום: יוסי גורביץ
המסמך שמחזיק סולימאן הוא החלטת בג"צ מ-2011, בעקבות עתירה של התושבים, שאוסרת על ביצוע כל שינוי בטאבון עד קבלת החלטה אחרת.
תושבי אום אל ח'יר ליד הטאבון. צילום: יוסי גורביץ
הטאבון מספק את צרכי הלחם של תושבי אום אל ח'יר, כ-150 במספר. טאבון חייב לפעול כל הזמן. במהותו, מדובר בפיר שמכיל גחלים של גללי בהמות, שמוזן מדי יום. כל זמן שהטאבון פועל, הוא שומר על חום קבוע. אם מכבים אותו, יש צורך לרוקן את הפיר, לנקות אותו ולהדליק אותו מחדש; הטאבון זקוק לכ-36 שעות כדי להגיע לרמת החום הקבועה שלו. המשמעות של כיבוי התנור היא שקבוצה של אנשים, שגם כך אין לה יותר מדי, נותרת ללא לחם יומיים ויותר.
התושבים אמרו לנו שהם הציעו להפסיק את פעולת הטאבון, שריחו אינו נושא חן בעיני מתנחלי כרמל, אם צה"ל ידאג להם, כתחליף, לאספקת לחם קבועה, על בסיס יומי, ממאפיות חברון הסמוכות יחסית. הם לא קיבלו תשובה.
אבל הטאבון הוא לא הסיפור. הטאבון, לכל היותר, הוא התואנה.
אום אל-ח'יר וההתנחלות כרמל, הנשקפת מעבר לגדר. צילום: יוסי גורביץ
הסיפור, כך נראה, הוא סיפור שאנחנו מכירים ממקרים אחרים בגדה: הוא סיפור על סיפוח וטיהור אתני. הסיפור הוא על תאוות קרקעות, על תשלובת צבאית-מתנחלת-ממשלתית-משפטית, שמיועדת לנישולם של אנשים שאין להם על ידי אלה שיש להם יותר מדי. אחרי הכל, אם אנשי אום אל ח'יר יוותרו ללא לחם, אם יכבו את התנור שלהם, לא תהיה להם ברירה אלא להסתלק. ואז יוכלו תושבי כרמל להשתלט על האדמה הסמוכה כל כך; הושט היד וגע בה.
אום אל ח'יר ובתי ההתנחלות כרמל, מעבר לגדר. צילום: יוסי גורביץ
פעם קראנו לזה טרנספר שקט.
מבחינה זו, ההתנהלות של האזרחים הישראלים שפגעו בטאבון – ועל אחת כמה וכמה, המשת"פים שלהם בזרועות הממשל הישראליות – לא צריכה להפתיע. זו אותה התנהלות עצמה שמפעילים המאחזים הבלתי חוקיים, כפי שהציג הדו"ח שלנו על עדי עד: המאסת החיים על הפלסטינים, עד שיימלטו. ועל השטחים שהפכו לנטושים, ישתלטו בבוא העת אזרחים ישראלים.
צילום: יוסי גורביץ
עבור תושבי אום אל ח'יר נוף השממה שבתמונה למעלה הוא הבית, הוא כל מה שיש. וגם את זה, מדינת ישראל, שפלשה אל תחומם פעמיים, לא מוכנה להותיר להם.
בשמכם, בשמי, בכספי המסים שלנו, באמצעות הצעירים ששלחנו לצבא והפכנו לקלגסים.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור