תפוס חזק

עתרנו לבג"ץ כדי לשחרר את האדמות שתפס צה”ל לפני כמעט 40 שנה ושבהן הוא איננו עושה כל שימוש 

בשבוע שעבר, עתרו ראשי מועצות הכפרים ג'אלוד, דומא וקוצרא לבג"ץ בדרישה להשיב לבעליהם את מאות הדונמים שתפס צה”ל בצו צבאי ב-1978. על חלק מהאדמות, שבמקור היו אדמות תושבי הכפרים הנזכרים, בנה צה"ל בעבר מחנה צבאי (מחנה ג’אלוד), אך שנים רבות שהמחנה הזה נטוש. הגיע הזמן לבטל את צו התפיסה ת/78/5.

קוראי הבלוג הזה כבר מכירים את הפרקטיקה של תפיסת אדמות בצו צבאי: דנו בה במקרה של תפיסת אדמות דורא אל קרא (שתולדה שלה היא פרשת בתי דריינוף), תפיסה שהיתה על פניה בלתי חוקית משום שקצין צה”ל כתב בצו התפיסה במפורש שיש להסתיר את הצו מפני התושבים. דנו בפרקטיקה הזו גם כאשר הצלחנו להשיב לתושבי הכפר בורקה את האדמות שנתפסו לצורך הקמת ההתנחלות חומש.

תפיסה בצו צבאי שימשה פעם אחר פעם לא צורך צבאי אלא להקמת התנחלויות. הממשלה הפסיקה את השימוש בנוהל אחרי פסיקת אלון מורה (לסרט שלטון החוק יש כמה דברים מעניינים לומר בנושא), אבל עדיין מחזיקה בחלק ניכר מהאדמות שנתפסו קודם לפסיקה הזו.

מהי תפיסה צבאית? קודם כל, יש להבדיל בינה ובין החרמה או הפקעה. המשפט הבינלאומי אוסר על כוח כובש – הגדה המערבית היא שטח שנמצא בתפיסה לוחמתית גם אליבא דמדינת ישראל – להחרים רכוש או ציוד של תושבי השטח הכבוש; ומצד שני הוא מחייב את המפקד הצבאי להגן על רכושם של תושבים מוגנים. בג"ץ אישר פעם אחר פעם את החובה הכפולה הזו – להמנע מפגיעה ברכוש, ולהגן עליו.

עם זאת, המשפט הבינלאומי מתיר למפקד הצבאי לתפוס רכוש פרטי, כחריג לכלל האמור, כאשר יש צורך דוחק בכך. אם אתה מתמודד מול מתקפת נגד או פלישה, מותר לך לתפוס שטח כדי להתגונן ממנו. אבל הזכויות של הבעלים על הרכוש אינן פוקעות: כאשר סר מצב החירום, יש להשיב את הרכוש לבעליו כפי שנלקח.

האם העובדות במקרה ג’אלוד תואמות את הדין? לא ממש. במקור, אמנם, היה צו תפיסה ששימש לצרכים צבאיים – בניית מחנה צבאי – אבל האחרון תפס רק חלק קטן מהשטח, ועל כל פנים איננו פעיל כבר שנים. במקום יש מתקן תקשורת שלא ברור האם הוא מתקן צבאי או אזרחי, והוא תופס שברירי אחוזים מהשטח. אם יש לצה”ל צורך צבאי באדמה שתפס, הרי שהצורך הזה לא בא לכדי ביטוי בשטח.

ובלשון העתירה, “בפועל, תפיסה צבאית שנועדה למטרות עלומות, וממילא איננה בשימוש בשנים האחרונות, אשר אין מחלוקת כי היא פוגעת ברכוש הפרט והקהילות המיוצגות על ידי העותרים, הפכה בפועל להפקעה. זאת, בניגוד לדין ובניגוד לפסיקתו של בית המשפט הנכבד.” המפקד הצבאי מחזיק בשטח, נזכיר, 37 שנים.

מדינת ישראל איננה אוהבת להחזיר שטחים שתפסה, גם כאשר היא לא עושה בהם שימוש. היא לא “מאומנת להרפות, מיומנת לשחרר, מתורגלת לשמוט.” ראינו את זה במקרה של אדמות הכפר בורקה: המדינה תפסה את האדמות עליהם הוקמה חומש ב-1978. התואנה הרשמית היתה הקמת היאחזות נח”ל – רשמית שימוש צבאי, אבל כצפוי תוך זמן קצר הפכה היאחזות הנח”ל להתנחלות חומש. מעשה הגזל באמצעות המפקד הצבאי הושלם: תחילה אדמה פרטית, אחר כך “צורך צבאי”, אחר כך העברה לידי המתנחלים. ואלמלא ההתנתקות, בה פינו את חומש, הגזלה שהמפקד הצבאי היה שותף לה היתה נשארת בידי הליסטים.

אבל היתה התנתקות. ומשפונתה חומש, לא היה עוד הגיון בשמירה על צו התפיסה. אף על פי כן, המדינה סירבה בכל תוקף לבטל אותו ונאבקה משפטית עד 2013 כדי למנוע את ביטול צו התפיסה. למה הושקעו משאבים ניכרים במאבק הזה? אולי נדע יום אחד.

החשש שמקנן גם במקרה של צו התפיסה ת/5/78. הוא שרוב האדמות שנתפסו מכוחו מעולם לא שימשו לצורך צבאי. ההיסטוריה מלמדת שהמצב הזה מזמין – כמו במקרה בתי דריינוף – התנחלות פראית-לכאורה שייעשה נסיון לאחר מכן על ידי הממשלה והפרקליטות להכשירה. אין צורך צבאי? צייתו לחוק: השיבו את האדמות לבעליהן.

נעדכן בהתפתחויות.