“תיק החקירה נחנק לאורך שנים”

מצ”ח והפרקליטות מסרבות לעשות את המינימום הנדרש בחקירת מותו של מפגין: לברר היכן עמדו היורים

הבלוג הזה עסק לא אחת במקרים שבהם הרשלנות של מצ”ח וגרירת הרגליים שלה, נראו חריגות כל כך עד שעלתה התהיה אם מדובר ברשלנות או שמא מדובר בנסיון מכוון להכשיל את החקירה. התיק שלפנינו, מותו של המפגין הפלסטיני באסם אבו רחמה, צועד גם הוא במסלול דומה.

המקרה של אבו רחמה, שבו כבר עסקנו כאן, פשוט למדי. ב-17 באפריל 2009 הפגין אבו רחמה מול חומת ההפרדה בכפרו בילעין שבגדה המערבית. (יש לציין שמדובר היה בתוואי גדר שבג"ץ פסק ב-2007 שיש להזיזו, אבל לצה”ל לא בער שום דבר והוא שינה את התוואי רק ב-2011). אבו רחמה לא היה חמוש, לא הפעיל כל אלימות, ואף על פי כן, ברגע שבו מחה על כך שכוחות הבטחון ירו במפגין אחר, ירה בו לובש מדים ישראלי רימון גז בעל טווח מוגדל בכינון ישיר. הרימון פגע בחזהו של אבו רחמה וגרם תוך זמן קצר למותו.

חשוב לציין: על העובדות האלה אין מחלוקת של ממש. אף על פי כן, שש שנים ויותר לאחר מותו של אבו רחמה, צה”ל – באמצעות מצ”ח והפרקליטות הצבאית – ממשיכים לעשות כמיטב יכולתם כדי שלא להעמיד לדין את לובש המדים שהוביל למותו. בלשון העתירה שהגשנו בחודש אפריל ביחד עם ארגון בצלם, “כפי שעולה מהשתלשלות הדברים, המדובר במקרה חמור של רשלנות (במקרה הטוב) מצדם של המשיבים, וזלזול בתיק חמור ביותר של הריגת מפגין לא חמוש שהביע מחאתו בדרכי שלום, ע”י גורמי אכיפת החוק הצבאיים והאזרחיים, אשר אפשרו לתיק הרג של חף מפשע ליפול בין הכסאות שוב ושוב, עד כדי כך שנדרשות שוב ושוב התערבויות של בית המשפט… אבו רחמה נהרג מירי לכל הפחות רשלני של חיילי צה”ל, ותיק החקירה לבירור האחריות למותו נחנק לאורך שנים ע”י סחבת בלתי נסלחת של גופי החקירה והתביעה”.

הנה השתלשלות האירועים, בסדר כרונולוגי:

17.4.2009 – לובש מדים ישראלי יורה באבו רחמה. הירי מתועד בשלוש מצלמות שונות.

בשל מדיניות החקירות שנהגה באותה התקופה, וששונתה רק ב-2011, לא נפתחה חקירת מצ"ח במקרה של מוות באופן אוטומטי, אלא בהוראה של הפרקליטות הצבאית. במקרה זה, זו מסרבת להורות על פתיחת חקירה.

28.3.10 – 11 חודשים אחרי הריגתו של אבו רחמה, הפרקליטות הצבאית מנמקת את הסירוב שלה לפתוח בחקירת מצ”ח בטענה יוצאת דופן: יש אפשרות שהרימון שנורה לעבר אבו רחמה פגע בגדר וניתז ממנה אליו; ויש גם אפשרות שהעובדה שאבו רחמה עמד על סלע בזמן שנפגע “יצרה התלכדות” בינו ובין מסלול הרימון.

האדם הסביר היה חושב שזה בדיוק סוג הדברים שחקירה אמורה לברר, כי בסופו של דבר אנחנו מדברים על מפגין לא חמוש שנורה במהלך הפגנה לא אלימה, אבל ככל הנראה האדם הסביר פטור משליחת קורות חיים לפרקליטות הצבאית.

3.6.10 – בתגובה להודעה המשונה של הפרקליטות, ארגוני זכויות האדם יש דין ובצלם  עושים להם את העבודה ושולחים לפרקליטות הצבאית חוות דעת של מומחים המתבססת על ארכיטקטורה פורנזית. מותו של אבו רחמה תועד על ידי שלוש מצלמות שונות, והמומחים בנו מהסרטים השונים הדמיה שמראה איפה עמד היורה. על פי חוות דעת זו, אנחנו לא יודעים מיהו היורה, אבל אנחנו יודעים איפה הוא עמד.

11.7.10 – בעקבות הראיה שנמסרה, מודיעה הפרקליטות – באיחור של שנה ושלושה חודשים מרגע הירי – על פתיחת חקירת מצ”ח.

28.6.11 – כמעט שנה אחרי פתיחת חקירת מצ”ח, ושנתיים וחודשיים מרגע ההרג, מודיע ראש מדור בליסטיקה בצה”ל למצ”ח ש”האפשרות היחידה של הגעה של חימוש מהסוג הזה היא אך ורק כינון ישיר ובאמות שטוחות, במעלות בודדות, עד סדר גודל של 3-4 מעלות”. כלומר המומחה שאליו פונה מצ"ח דוחה את העמדה שהציגה הפרקליטות במרץ 2010. את הפרט הזה למדנו רק אחרי שנסגרה החקירה.

3.2.13 – ראש מדור פענוח בצה”ל אמר למצ”ח שהפקודות בצה”ל אוסרות על ירי בכינון ישיר, ושעל מצ”ח לערוך מסדר שבו ייקבע איפה עמד כל אחד מהיורים. מצ”ח נמנעה מלערוך את החקירה הבסיסית הזו. הדברים של ראש מדור פענוח מגיעים כמעט ארבע שנים אחרי ההרג של אבו רחמה וכמעט שנה ושמונה חודשים אחרי שראש מדור בליסטיקה פוסק שמדובר חד משמעית בירי בכינון ישיר.

3.3.13 – כשלוש שנים אחרי תחילת חקירת מצ”ח, אנחנו עותרים יחד עם ארגון זכויות האדם בצלם לבג"ץ, בדרישה שהפרקליטות הצבאית תגיע להכרעה בתיק שהחקירה בו בלתי נגמרת, ובדרישה להגיש כתבי אישום – לפחות בסעיף אישום של ירי שלא כדין.

ספטמבר 2013 – הפרקליטות הצבאית סוגרת את תיק החקירה בטענה שאיננה יכולה לדעת מי ירה באבו רחמה.

29.10.13 – בהתחשב בהכרעת הפרליטות, בג"ץ קובע כי העתירה התייתרה אך פוסק ש”סבורים אנו כי ככל שיוגש ערר, עליו להידון באופן זריז, כדי שלא להוסיף זמן לזמן שחלף".

4.11.13 – אנחנו מגישים בקשה לקבלת חומרי החקירה לקראת ערר.

27.3.14 – חמישה חודשים חולפים לפני שקיבלנו חלק מהחומר. לא את כולו.

7.4.14 – אנחנו מגישים בקשה לקבלת החומר החסר. עוד עשרה ימים, ונהיה ביום השנה החמישי להרג.

27.5.14 – החומר החסר מגיע.

24.7.14 – הגשנו ערר יחד עם בצלם, שכולל חוות דעת של מומחה שמגיבה לחוות הדעת של צה"ל.

דרישותנו בערר היו פשוטות למדי: יש שלושה חשודים שהודו בשימוש ברימוני גז בעלי טווח מורחב, ורצינו שמצ”ח תבצע השלמת חקירה ותיישם את ההערה של ראש מדור פענוח ותערוך שחזור שבו יתברר איפה עמד כל אחד מהשלושה. על פי הנתונים שמסרנו למצ”ח, די יהיה בכך כדי לברר את זהותו של היורה.

כמו כן, מאחר ובמהלך חקירתו של אחד החיילים הוא אמר שהוא לא רק ירה רימוני גז, אלא גם צילם את האירוע, ומאחר שמצ”ח לא טרחה למצוא את הצילומים הללו, רצינו שייעשה מאמץ למצוא אותם. נתעכב רגע על הנקודה הזו: המשטרה הצבאית החוקרת שמעה מנחקר במקרה מוות על קיומה של ראיה – ולא עשתה שום מאמץ כדי לקבל אותה.

נקודה שלישית שהועלתה בערר היא אחריותם של מפקדי החיילים למותו של באסם אבו רחמה. ברימון גז לטווח מורחב יש להשתמש בטווח של 200 מטרים ומעלה, בעוד שהמפגינים היו קרובים הרבה יותר. מחומר החקירה שהועבר לידינו עולה כי רוב החיילים החשודים בירי רימוני גז במהלך התקרית התלוננו בחקירתם שהם לא עברו הכשרה נאותה בנשק שהפעילו, ושיתר על כן, שהם התלוננו על כך מול מפקדיהם. מצ”ח לא טרחה לחקור את המפקדים בנושא. בהתחשב בכך שהחקירה נמרחה לה על פני שלוש שנים ויותר, קצת קשה יהיה לטעון שלא היה לה את הזמן.

בג"ץ אמנם הורה שבמידה ויוגש ערר על ההחלטה לסגור את התיק עליו “להידון באופן זריז”. ואף שהדרישות של הערר שלנו היו פשוטות וברורות למדי, חלפו שמונה חודשים מאז הגשת הערר ללא כל תגובה מהפרקליטות.

על כן, בסוף חודש מארס 2015 – שש שנים וחודשיים לאחר הריגתו של בסאם אבו רחמה – נאלצנו לעתור שוב לבג"ץ, הפעם בדרישה לקבל הכרעה בערר.

אלה היו שש שנים שבהן הפרקליטות הצבאית ומצ”ח עשו כמיטב יכולתן לא לחקור מקרה יחסית פשוט של הריגה. אלו היו שש שנים שבהן ארגוני זכויות אדם היו צריכים לספק לפרקליטות את הראיות שהיא עצמה לא טרחה לחפש. אלה היו שש שנים שבהן, למרות המלצות גופים בצבא עצמו, לא ערכה מצ”ח שחזור פשוט שיקבע מי עמד איפה. אלו היו שש שנים שבהן גופי החקירה הרשמיים של צה”ל עשו כמיטב יכולתם המחדלית כדי למנוע את העמדתו לדין של אדם שהרג אדם אחר.

אלא שכאשר מצ”ח והפרקליטות מנהלים חקירה רשלנית כל כך, כפויית שד כל כך, כה רשלנית עד שקשה לקרוא לה חקירה, הן מציבות את החיילים בבעיה. כדי להמנע מהעמדתם של חיילים לדין מחוץ לארצם, חקירת הפשע שביצעו צריכה להיות יסודית ומהירה. אין אף אדם סביר שיעניק את התארים הללו לפארסה שניהלו מצ”ח והפרקליטות בפרשת אבו רחמה. ואם כך הם מתנהלים בחקירת מוות, איך הם מתנהלים בחקירת עבירות פחותות יותר?