חיילי צה”ל פרצו לבית פלסטיני, זרעו בו הרס – ונעלמו עם כסף וזהב שנשמרו לחתונה 

ויאמר יהוה אל יהושע קום לך, למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם: וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם. לא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם, עורף יפנו לפני אויביהם, כי היו לחרם; לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם. (יהושע, פרק ז’).

המקום: כפר קליל. הזמן: תחילת חודש יוני 2015, 01:30. אעתמאד עזיז שחאדה מנסור, פעילה חברתית וחברה במועצת הכפר, מתעוררת מרעש שהיא מכירה היטב: דפיקות אלימות על דלתות הבית. היא מבינה מיד: צה”ל בפתח. היא מורה לבעלה לאבטח את הכסף והזהב שהם מחזיקים לקראת חתונת בנם מ., שאמור להתחתן יומיים אחר כך.

המכות על הדלת נמשכות. מנסור הולכת לפתוח את הדלת. אל הבית מתפרצים קבוצה גדולה של חיילים, כולם רעולי פנים. איכשהו, המנהג המשונה הזה של חיילי צה”ל להסתיר את פניהם, כאילו לא היו האחראים על אכיפת החוק אלא מפיריו, כאילו היו גנבים בלילה, התקבע בשנים האחרונות  על רקע שתיקת הציבור. החיילים, כמקובל, מכנסים את בני הבית בחדר אחד ואוסרים עליהם לצאת ממנו. כשהם נכנסים לחדר השינה, הם מוצאים שם את בעלה של מנסור, כשהוא מנסה לארוז את הכסף והזהב. הבעל מסביר להם, בקול רם, שהוא רוצה להגן על הזהב; אחד החיילים עונה לו, במה שמנסור תזכור אחר כך כערבית טובה, שחיילים אינם גנבים.

החיילים מנהלים חיפוש בבית. הם מחפשים ככל הנראה נשק. הם עוצרים את בעלה של מנסור ואת בנה ס. הם צועקים שוב ושוב: איפה הנשק. יש לכם נשק, הסגירו את הנשק ונשחרר את העצורים. יש לכם חתונה מחרתיים, לא כדאי לכם שאבי המשפחה ואחד האחים יהיה במעצר. בסופו של דבר, החיילים התייאשו והלכו, לקחו איתם את הבן ס. אבל שחררו את האב. נשק הם לא מצאו. שבוע לאחר מכן, גם ס. שוחרר ללא אישום.

כשיצאו בני המשפחה מהחדר שבו הוחזקו, הם גילו את מסע ההרס הרגיל שהוא סימן ביקור של חיילי צה”ל: שקי המזון של העופות שמגדלת המשפחה נשפכו ועורבבו, כל הכלים נזרקו מהארונות, תוכנן של המגירות נשפך לרצפה. ובין הדברים החסרים, נעלמו מחדר השינה גם 30,000 שקלים במזומן, כמו גם 22 מטבעות זהב, שנועדו לחתונת הבן מ.

לחיילים, כפי שאפשר להבין, היתה ככל הנראה סיבה לגיטימית לפרוץ לבית באישון לילה: חיפוש אחרי נשק. לגמרי יכול להיות שהיתה להם גם סיבה לגיטימית לעצור את ס. אין לנו מושג. על פניו, עם זאת, ההיעדרות של הזהב והכסף אחרי החיפוש מעידה על ביזה. לחיילי צה”ל, יש לציין, מותר להחרים רכוש שיש לגביו חשד ששימש או שעשוי לשמש לעבירה; עם זאת, הם  חייבים לספק אישור על החרמת הרכוש. בהיעדר קבלה, ההנחה צריכה להיות שמדובר בביזה. מנסור שמעה גם מכלתה, בתו של ס. העצור, שמביתו (שבקומה התחתונה של הבניין) נגנבו במהלך אותו החיפוש 8,000 ש”ח, אבל על כך אין לנו עדות ישירה.

ביזה היא פשע מלחמה. החוק הצבאי הישראלי, אף שאינו מגדיר אותה כפשע מלחמה , עונש אותה בעד עשר שנות מאסר. יש לציין שזה לא המקרה הראשון של ביזה מצד חיילי צה”ל שמוכר לנו; את אחד מהם  תיעדנו בפברואר 2013, אז השחיתו החיילים את הרכוש בבית ובזזו כסף. בספטמבר 2013 תיעדנו מקרה בו חיילים פרצו לבית (הלא נכון, כפי שהסתבר אחר כך) ונעלמו עם חסכונות חייה של אשה. מבצע שובו אחים האלים מאד בגדה לפני כשנה לווה בשורה של מקרים של ביזה: אחד מהם, בדיוק לפני שנה, נראה כמו העתק אחד לאחד מסיפורה של מנסור. החיילים נכנסים לבית כדי לחפש נשק, לא מוצאים אותו, ומסתלקים עם הזהב. במקרה אחר, שבו התנהלו החיילים כאילו באו להחרים כסף (הם לא השאירו קבלה, מה שמכניס את המקרה לקטגוריה של חשד לביזה), פרץ אחד מהם את קופת החסכון של אחד הילדים ולקח את תכולתה. במקרה אחר, החיילים הגיעו לבית, לקחו את הכסף – למעשה, כספי מסים שנגבו מתושבי העיירה – ואמרו לבעל הבית שהוא יקבל קבלה במשטרה; שם לא ידעו על מה הוא מדבר. במקרה אחר, לקחו חיילים מעטפה עם כסף שהחביאה בעלת בית על גופה, וגם גנבו כמה מאות שקלים מארנקה. למקרים האלה יש לצרף מקרים ידועים אחרים של ביזה, כמו אלו שבמהלך “צוק איתן” שבעטיים הורה הפרקליט הצבאי הראשי להגיש כתבי אישום, וכמו הביזה של הציוד של עצורי המרמרה. תופעת הביזה איננה חדשה; דוגמאות נוספות אפשר למצוא כאן.

הטענה של חיילי הצבא המוסרי ביותר בעולם שחזקה שהם אינם גנבים רופפת משהו. לביזה אין תירוצים. ואת מה שאנחנו לא יכולים לתרץ אנחנו מדחיקים. וכשאנחנו מדחיקים, אנחנו הופכים שותפים בשתיקה לפשע מלחמה.

אז הנה הוא, מול העיניים. אתם תעשו איתו מה שאתם רוצים, אבל לא תוכלו לומר שלא ידעתם.

עורכת הדין שלנו, אמילי שפר עומר-מן, הגישה בסוף חודש יוני תלונה לפרקליט לעניינים מבצעיים, סא”ל אדורם ריגלר, שבו היא דורשת הן חקירה דחופה של החיילים, הן חקירה של המפקדים שלהם – שלהם יש אחריות פיקודית (אם כי מצ"ח מתעלמת ממנה לעתים תכופות). נעדכן אתכם בהתפתחויות, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא כדאי לצפות ליותר מדי ממערכת הצדק הצבאית.