פשל"א

קשה להמנע מהתחושה שהמפלג לפשיעה לאומנית לא מסוגל להביא להרשעה, גם כשהוא במיטבו 

הרצח המתועב של עלי דוואבשה גרר גל של הצעות מרחיקות לכת ואנטי דמוקרטיות שנועדו, לכאורה, להילחם בפשיעה האידיאולוגית נגד פלסטינים. לטעמנו, הבעיה נמצאת בכלל במקום אחר – איכות העבודה של המשטרה. דוגמא טובה לכך קיבלנו בשבוע שעבר, שהחל בזיכוי מהדהד והסתיים בטרגדיה נוראית.

בתחילת השבוע שעבר זיכה בית המשפט המחוזי בבאר שבע –את אהרן סדיגורסקי, נתנאל קלרמן, ויחיאל לקס, שהואשמו בהצתת מכוניתו של מחמוד ערגאן בכפר אל עסג'ה. כמו כ, הם הואשמו בשרטוט כתובת “תג מחיר” ו”מזל טוב לאפי” על קיר סמוך. השלושה זוכו לאחר שבית המשפט קבע כי המפלג לפשיעה לאומנית של משטרת מחוז ש"י לא הצליח לספק ראיות שקושרות אותם להצתה.

זיכויים מתרחשים, אבל הפעם מדובר בפסק דין מקומם. אחד הנאשמים נעצר כשהוא חובש מסכת סקי; השלושה נתפסו במכונית שלא שייכת להם; בתוך כלי הרכב נמצאו בקבוק פלסטיק עם דלק, אבנים בתוך שק, לום, כפפות, תרסיס צבע שחור, שקית עם מסמרים וחיקוי ריאליסטי של רובה אמ-16 עשוי פלסטיק. בנוסף,  בית המשפט קבע שהוא “איננו נותן אמון בעדויות הנאשמים, אשר בנוסף לכבישתן [קרי, הסירוב למסור גרסה במשטרה – יצ”ג] נחזות להיות מתואמות וגם אינן מתיישבות עם ההגיון". כל זה לא הספיק להרשיעם.

קודם כל, קצת רקע. מפסק הדין עולה כי סדיגורסקי וקלרמן נפגשו בערב ההצתה בחברון, אליה הגיעו לטענתם כדי לבקר חבר רביעי. יחד עם לקס הם נכנסים לסובארו אדומה ששייכת לסדיגורסקי, מבלי לדעת שהמכונית נמצאת תחת מעקב משטרתי ושיש בה מכשיר הקלטה, מכיוון שלמשטרה יש מידע מודיעיני שהיא משמשת להתקפות תג מחיר. השלושה נוסעים למאחז חוות מעון, מחליפים מכונית ולטענתם אוספים טרמפיסט שרוצה להגיע לבית חגי. אף אחד מהשלושה לא יודע מי זה ולא מסוגל לזהות אותו אחר כך. השלושה מחליטים לנסוע לסמוע, שם יש בית כנסת עתיק; השעה היא קרוב לשתיים בלילה. הטרמפיסט מבקש שיורידו אותו בבית חגי, בדרך חזרה, אבל ממשיך איתם בנסיעה.

השלושה לא יודעים שהם במעקב. המשטרה יודעת שהם מתכננים משהו, היא יודעת שהם ברכב שלא שייך להם, אבל העוקבים מאבדים אותם לחצי שעה קריטית. כשהם מזהים את השלושה שוב, השוטרים פועלים במהירות ועוצרים אותם. בעת המעצר, קלרמן חובש מסכת סקי. האדם הרביעי מצליח לברוח אל מצפה אשתמוע, כשכתב האישום מציין שהוא תקף גשש שניסה לעכב אותו.

השלושה נעצרים על ידי המשטרה בשעה 02:00; סמוך לשעה הזו, בין 01:45 ל-02:10, בוצעה התקפת תג המחיר בכפר אל עסג'ה. אף אחד לא ראה אותה. בני הבית התעוררו זמן קצר לאחר השריפה, ומטבע הדברים היו עסוקים בכיבויה.

השופט לא התרשם מהסיפור שמכרו לו שלושת הנאשמים. הוא קובע שהעדות שלהם לא אמינה. הוא גם כותב שלגמרי יכול להיות שהשלושה אכן ביצעו את ההצתה – אבל ש”לגמרי יכול להיות” הוא לא הסטנדרט להרשעה, אלא מעל לספק סביר. מאחר שחסרות עדויות וראיות על המקטע הקריטי – ההצתה עצמה – אין לו ברירה אלא לזכות אותם.

קשה להשתחרר מההרגשה שאם היה מדובר בחשוד פלסטיני הוא היה מורשע מהר מאד. קשה להשתחרר גם מהתחושה שאם היה מדובר בעבריין יהודי שהיה נתפס עם כלי פריצה (ולא עם דלק מיד לאחר מקרה הצתה בכפר פלסטיני) גם כאן היתה מגיעה הרשעה מהירה. קשה להאמין שנאשם שלא היה חשוד בפשיעה לאומנית היה מזוכה כך. שיעור הזיכויים בישראל, איך לומר, לא גבוה – אלא אם הקורבן הוא פלסטיני.

אבל בסופו של דבר, יש כאן זיכוי, זיכוי שהפרקליטות כבר הודיעה לנו שלא תערער עליו, וכאן צריך להתייחס לעובדה הלא נעימה: התיק היה חסר ראיות קריטיות.

בחירוק שיניים צריך לומר שהשופט צודק. הלוואי שהיו מזכים עוד אנשים שרמת הראיות נגדם היתה כזו. אבל צריך לומר עוד משהו: התיק הזה היה תיק דגל של המפלג לפשיעה לאומנית, המכונה בלגלוג פשל”א. למשטרה היו חשודים על הכוונת; היא עקבה אחרי מכונית; היא הטמינה בכלי הרכב הזה מכשיר האזנה; היא ידעה לאיזון מכונית הם עברו. ואחרי הכל, אחרי כל המאמצים וההשקעה, היא לא הצליחה להביא ראיות מספיקות להרשעה.

אלה התנאים האופטימליים. היה למשטרה מודיעין והוא היה מדויק. כשהשלושה נכנסו למכונית השוטרים זיהו אותם. הם יודעים מי אלה, ויודעים אפילו לזהות את הרעשים של הסובארו המקרטעת. ואחרי הכל, אחרי כל המאמצים, ההשקעה, היכולת המוכחת – כלום.

תיק “יפנית אדומה”, כפי שקראה לו המשטרה, היה מבחינתה תיק דגל.  המשטרה נכשלה בו. אי אפשר לומר שהיא לא ניסתה, אבל היא נכשלה. המסר של “יפנית אדומה” למפגעי תג מחיר הוא פשוט: תסתמו את הפה ואל תגידו כלום בחקירה, ואם איתרע מזלכם ותגיעו מול שופט, תמכרו לו איזה סיפור מעשיה עלוב. זה יספיק כי המשטרה לא מסוגלת להביא ראיות. אם לא תרשיעו את עצמכם, הם לא ירשיעו אתכם.

 לקורבנות הפלסטינים המסר הוא אחר לגמרי: חבל על הזמן שלכם. כי אם במקרה הזה, כשהנאשמים היו על הכוונת ותחת מעקב, לא הצליחה המשטרה לאסוף ראיות, מה הסיכוי שלה כשמדובר בהתקפה מצד אדם לא מוכר למשטרה, שאיננו תחת מעקב? מה הסיכוי של המשטרה להביא להרשעה בעקבות תקיפה שמתרחשת בשדה או בפאתי כפר – תקיפות שנטולות האלמנט הראוותני של כתובת, שהיא אינה הפשע עצמו אלא נלווית לו, אבל נפוצות הרבה יותר – כשאין לה מראש האזנות ומצלמות?

מה הסיכוי? לרוע המזל, אנחנו יודעים את התשובה: 1.9%.

קרדיט צילום: דוברות מחוז ש"י.