על חם

חיילים מחזירים חמור לאחר שנגב על-ידי מתנחלי תפוח

את הבעיות עם דיווחים מהגדה לציבור הישראלי היא שהוא הורגל לכך שאומרים לו שפלסטינים משקרים. כולם. כל הזמן. בלי הפסקה. לא כאן המקום לברר את המקור למבנה החברתי הזה – מותר לחשוד שהוא נוצר כי הוא נוח כל כך, כי כך אפשר לפטור כל תלונה במשיכת כתף  – ואין ספק שהגזמות מצד הפלסטינים קיימות גם קיימות. מצד שני, הנטיה הישראלית היא לקבל כל עדות של ישראלי, ודאי אם הוא לובש מדים כלשהם, כתורה מסיני. זו נטיה מצערת, ששותפים לה גם בתי המשפט, שאין לה על מה לסמוך. ספק אם יש משהו אמין פחות מכמה שותפים לפשע, מתנחלים או לובשי מדים, שמנסים לחפות זה על זה. על המשטרה כבר אמרה ועדת חקירה – ועדת אור – שפשתה בה תרבות שקר. על דובר צה"ל כבר אמר האלוף שגיא שהוא "משקר כהרגלו."

הבעיה בגביית עדויות היא שהן בדרך כלל מתרחשות באיחור ניכר, המשטרה מאד לא אוהבת לחקור,  והיכולת להציב מצלמות מוגבלת. אחרי הכל, אלה תקיפות פתע, ולרוב הפלסטינים – ודאי החקלאים שבהם – אין מצלמה עליהם.

אבל לפעמים הכל עובד כמו שצריך. לפני כשבועיים יצא עבדכם הנאמן לסיור עם מתנדבת בשם עדנה והתחקירן שלנו, פיראס. היינו אמורים להגיע למקום אחר, אבל פיראס בדיוק קיבל דיווח על התקפה שהתרחשה זה עתה ביאסוף. שעטנו לשם.

הגענו למקום בסביבות 11:30, והתחלנו לגבות עדויות. הסיפור היה פשוט, יומיומי ומדכא: החקלאים של יאסוף קיבלו אישור מוגבל מאד – למשך יומיים – לעבד את האדמות סמוך להתנחלות תפוח. כשחקלאים הגיעו מוקדם בבוקר, הם מצאו שני רכבי בטחון של ההתנחלות חוסמים את דרכם אל האדמות, בעוד חיילי צה"ל שנכחו במקום לא עושים כלום. קצינה של המנהל האזרחי התערבה, והמתנחלים הסתלקו מן המקום.

כחצי שעה לאחר מכן, יצאו כחמישה אנשים מהשער הצפוני של ההתנחלות – איך הם פתחו אותו, זו שאלה מצוינת; הוא נעול –  כשאחד מהם רעול פנים. הם החלו לירות אבנים לעבר הפלסטינים שעיבדו את אדמתם, והסיגו אותם לאחור. שלושה מהתוקפים התקדמו תוך ידוי אבנים לעבר הפלסטינים, והאחרים תפסו את החמור שלהם, שעליו היה גם ציוד חקלאי, וגררו אותו דרך השער חזרה לתוך תפוח.

בעודנו גובים את העדויות, הבחנתי בתנועה לצד השער, שנמצא כמה מאות מטרים ממקום העדות. הלכתי למקום, וראיתי כוחות של משטרה, מג"ב, ומנהל אזרחי, כמו גם מתנחל עצבני למדי, שמחזיקים חמור. כוחות השיטור עשו, לשם שינוי, את עבודתם, והם החזירו את החמור הגנוב. תוך דקות ספורות נמצאה גם מחרשה גנובה שהיתה על החמור, וגם היא הוחזרה דרך השער. שמעתי את קצינת המנהל האזרחי במקום אומרת שהם מצאו את החמור "בתוך הישוב." הפלסטינים אמרו, עם זאת, שציוד אחר שהיה על החמור ונגנב לא הוחזר.

אז הפעם היתה מצלמה בשטח, בזמן, והיא מספקת את ההוכחה שאנחנו לא מוכנים לקבל כשהיא מגובה רק בדבריהם של פלסטינים. למשטרה יש הפעם פחות או יותר את כל הראיות שהיא צריכה: על השער שמוביל לתפוח יש מצלמות אבטחה. לגניבה יש כעת תיעוד מוכח.

ועדיין יש לי אמון מלא ביכולתה של משטרת ישראל לא לעשות את עבודתה ולא למצוא את הפושעים מקרב המתנחלים, גם כשיש תיעוד. אחרי הכל, כמו הפלסטינים שסובלים מהמתנחלים, גם חלק מהשוטרים חיים שם, וגם הם חשופים לתרבות "תג המחיר." אבל הפעם זה ייחסך ממנה: התושבים, שיודעים מה יצא להם מחקירה משטרתית – קדחת, בקינוח של עוד התנכלויות – החליטו לוותר עליה. גם כשיש ראיות מובהקות.

עוד יום בגדה, עוד יום של עושק בחסות מדינת ישראל.