עוד נתגבר

ישראל מצהירה על עצמה כעל אור לגויים. היא מפירה 15 מתוך סעיפי ההצהרה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

כשהוקמה מדינת ישראל, טרחו מקימיה להדגיש בהצהרת העצמאות את המסרים האוניברסליים במסורת היהודית: "מדינת ישראל […] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." מאוחר יותר, הצביעה ישראל גם בעד ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. יתר על כן, ישראל נוהגת לכנות את עצמה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון," ומראשית ימיה היה הביטוי "אור לגויים" חביב על מנהיגיה. ראוי, על כן, ביום זכויות האדם הבינלאומי, לבחון האם ישראל אכן עומדת במילים החגיגיות שביסוד קיומה, והאם היא מקיימת את ההכרזה.

כפי שיודע כל אדם החי בישראל, בהנחה שעיניו פקוחות וליבו איננו אטום, לישראל יש מערכת יחסים בעייתית מאד עם הכרזת זכויות האדם. בתחילת 2010, החליט משרד החינוך של גדעון סער להפסיק ללמד את ההכרזה  בבתי הספר, משום שהיא מבהירה לילדי ישראל הרכים שיש להם את הזכות להמיר את דתם ואף, שומו שמיים, לגור במקום שאיננו ישראל. זו הבעיה הקלה ביחס: קריאה בהכרזה מעלה שהכיבוש הישראלי של השטחים מפר אותה ב-15 נקודות. בהתחשב בכך שיש בה 30 סעיפים, זה מספר מרשים.

נתחיל. ההפרה הראשונה מגיעה ישירות עם הסעיף האופרטיבי הראשון של ההכרזה, סעיף ב'. הוא אומר "כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כמו גזע, צבע, מין, שפה, דת, דיעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר. יתר על כן, שום הבדל לא ייעשה על הבסיס של המעמד הפוליטי, שיפוטי או בינלאומי של הארץ או התחום שאליו משתייך אדם, באם היא עצמאית, מונופול, לא תחת ממשל עצמאי, או תחת כל הגבלה אחרת של ריבונות." אלא שכפי שיודע כל מי שעיניו בראשו, בשטחים שתחת כיבוש ישראל, "שום הבדל לא ייעשה.." והלאה, לגמרי לא רלוונטי. סעיף ב' הוא סעיף מטריה; הסעיפים הבאים יעמדו על ההפרות השונות.

סעיף ג' של הכרזה קובע ש"לכל אדם הזכות לחיים, חופש ובטחון אישי." החיים תחת שלטון ישראל בגדה אינם זכאים לאף אחד מאלה. שיעור ההעמדה לדין של חיילים שנוטלים את חייהם של פלסטינים בלתי מעורבים בלחימה הוא אפסי: מאז שנת 2000, רק שבעה חיילים הועמדו לדין והורשעו בעבירות הנוגעות למותם של פלסטינים, וזאת לאחר מותם של כ-5,000 פלסטינים. כוחות צה"ל אינם צריכים כל צו כדי לפרוץ לבתיהם של פלסטינים; הם מוסמכים לעצור אותם ללא הסבר, והם נוהגים מעת לעת להטיל עוצר על ישובים פלסטיניים.

הלאה. סעיף ה' של ההצהרה קובע כי "אף אחד לא יהיה נתון לעינויים או לטיפול או עונש לא אנושי או משפיל." כל מי שמכיר את האופן שבו פועלים שירותי הבטחון שלנו, כמו גם את העובדה שבמקרים לא מעטים מכים חיילי צה"ל עצורים פלסטיניים, יודע שהסעיף הזה מופר תדירות. כמו כן, קשה לראות את הנוהג הקבוע של קשירת עיניהם של עצורים אלא כ"עונש משפיל."

ההפרה הרביעית מגיעה בסעיף ז' של ההצהרה: "כולם שווים בפני החוק וזכאים ללא כל הפליה להגנה שווה של החוק." אלא שכל מהות הכיבוש היא יצירה של שתי אוכלוסיות באותו חבל ארץ, שיש להן זכויות שונות ונשפטות על פי מערכות חוק שונות. האפליה קיימת לא רק במהות החוק אלא גם באכיפה בלתי שוויונית: בלשון המעטה, הסיכוי שפגיעה ביהודי תיענש גדול משמעותית מאשר שכוחות הכיבוש יענישו פגיעה בפלסטיני.

ההפרה החמישית גם היא מתחום המשפט: "אף אחד לא יהיה נתון למאסר שרירותי, מעצר או גלות," קובע סעיף ט' של ההכרזה. אלא שכוחות הכיבוש שומרים לעצמם את הזכות להחזיק אדם במעצר מנהלי, כלומר מבלי לאפשר לו להגן על עצמו. ספק אם יש "מעצר שרירותי" יותר מזה. כמו כן, מדי פעם מגלה ישראל פלסטינים – בשנים האחרונות בעיקר מהגדה לרצועה, אבל בעבר גם ללבנון או מדינות אחרות.

סעיף י' של ההכרזה קובע ש"כל אחד זכאי לשוויון מלא לשימוע הוגן וציבורי על-ידי בית-דין עצמאי ולא משוחד." אלא שספק אם אפשר לקרוא לבתי משפט צבאיים "בית דין עצמאי" מבלי לפרוץ בצחוק גדול. שיעור ההרשעה בהם עומד על 99.7%. בתי הדין הבריטיים בהודו התגאו במספר הגדול של הודים ששימשו בהם כשופטים; בבתי הדין הצבאיים של ישראל, לפלסטיני אין – מטבע הדברים – סיכוי לפגוש שופט פלסטיני. ישראל גייסה בשעתו שוטרים מקרב האוכלוסיה הכבושה, אך מעולם לא העלתה בדעתה לאפשר להם לשפוט. אלה בתי דין של אויב.

גם סעיף יא' של ההכרזה בעייתי מבחינת בתי המשפט הצבאיים: הוא קובע ש"לכל אחד הנאשם בעבירה בעלת ענישה ישנה הזכות להחשב זכאי עד שיוכח אשם בהתאם לחוק בבית הדין הציבורי שבו יובטח כל הדרוש להגנתו." ההדגשה שלי. בתי המשפט הצבאיים של ישראל ידועים לשמצה בכך שהם מקבלים "חומר סודי", שמגישה התביעה לשופטים, מבלי שהנאשם יודע עליו או יכול לערער עליו. המשמעות היא שמעצרו של נאשם מתבצע על סמך מידע שממנו הוא לא יכול להתגונן ואת הפרכות, או השקרים שבו, איננו יכול לחשוף. "חומר סודי" כזה, מפוברק למשעי, היה הציר שעליו נעה פרשת דרייפוס; ובית המשפט הצרפתי, בזכותו את דרייפוס, קבע שהגשת "חומר סודי" לשופטים איננה עומדת בקנה אחד עם יכולתו של אדם להגן על עצמו. דרייפוס, בשעתו, קיבל מן הרפובליקה אסירת התודה את אות לגיון הכבוד על כך ש"בהגנתו על כבודו-שלו, הציל בכך את כבודה-שלה" ומנע ממנה לכלוא אדם חף מפשע; 120 שנים כמעט חלפו מאז המשפט הצבאי הידוע לשמצה של דרייפוס, ובתי המשפט הצבאיים הישראלים עוד לא למדו את הלקח הפשוט הזה.

סעיף יב' קובע ש"אף אחד לא יהיה נתון להתערבות שרירותית בפרטיותו, משפחתו, ביתו או תכתובתו, ולא להתקפות על כבודו ושמו הטוב." כפי שצוין למעלה, לפלסטינים אין כל הגנה מפני חיפוש שרירותי בביתם. למעשה, לעתים ביתם משמש כאתר אימונים צבאי.

הלאה. בסעיף יג' נאמר ש"לכל אדם הזכות לחופש תנועה ומגורים בגבולות של כל מדינה. לכל אדם הזכות לעזוב כל מדינה, כולל מדינתו שלו, ולחזור למדינתו." אלא שישראל מנהיגה משטר היתרים קפדני בגדה וברצועה, והיא מפעילה מחסומים שמבתרים את הגדה. העמיתים שלנו ב"גישה" יוכלו לספר לכם עוד על הזהירות שבה נוהגת ישראל בזכותם של פלסטינים לנוע מהגדה לרצועה ולהיפך.

סעיף ט"ו קובע בפשטות ש"לכל אדם הזכות ללאומיות." אפשר להכביר על כך מילים, אבל נראה שאין טעם. גם סעיף י"ז נראה כאילו הוא אומר את המובן מאליו – "אף אחד לא ינושל בצורה שרירותית מרכושו" – אבל הוא לגמרי לא מובן מאליו. שאלו את תושבי הכפרים שמאחזים בלתי חוקיים מזנבים בשטחיהם החקלאיים; שאלו את תושבי דורא אל קרע, שאדמותיהם הוחרמו במה שהפרקליטות מכנה כעת בעליבות "צורך צבאי מוקפא", ולא נעשה בהם כל שימוש.

בעוד שסעיף י"ט קובע ש"לכל אדם הזכות לחופש הדיעה וההבעה; זכות זו כוללת חופש להחזיק בדיעות ללא הפרעה ולחפש, לקבל ולתת מידע ורעיונות באמצעות כל מדיה וללא התחשבות בגבולות", ישראל הפעילה צנזורה גסה במשך שנים ארוכות כלפי הנכבשים, ועדיין עוצרת מדי פעם אנשים בשל "החזקת חומר הסתה." התקנות הקיימות בגדה הופכות בפועל כל הפגנה לבלתי חוקית. באותה המידה, סעיף כ' – "לכל אדם הזכות לחופש של התאספות והתאגדות שלוות" – הוא אות מתה בגדה.

סעיף כ"א מכריז ש"לכל אדם הזכות להשתתף בממשלה של ארצו, ישירות או באמצעות נציגים שנבחרו באופן חופשי; רצון העם יהיה הבסיס לסמכות של הממשלה." פלסטינים המתגוררים בשטחי בי וסי כפופים בפועל לממשלה הישראלית, שהם מעולם לא בחרו, ושאין להם שום יכולת לבחור בה או להבחר אליה. בנוסף, בהתחשב בכך שישראל אוסרת על חמאס להתמודד בבחירות הפלסטיניות, שמעניקות סמכויות מוגבלות לממשל פלסטיני, ובכך שהיא שומרת לעצמה את הזכות לעצור פוליטיקאים פלסטיניים כראות עיניה, קשה מאד לדבר על "רצון העם."

ואולי הכואב מכל הוא מה שאמור להיות הברור מכל: "בני אדם בתקופת האמהות והילדות זכאים לטיפול מיוחד ולעזרה. כל הילדים, באם נולדו בתוך או מחוץ לקשרי נישואין, ייהנו מאותה הגנה חברתית," קובע סעיף כ"ה. כל מי שראה ילדים עצורים, בהם לא מעט מתחת לגיל העונשין; כל מי שחזה בכוחותינו האמיצים פושטים על בית באישון לילה ואחר כך אוזקים ילד וקושרים את עיניו, יודע עד כמה המובן מכל איננו מובן מאליו בשטחים שנתונים לכיבוש ישראלי.

אבל ההפרות הרבות הללו, חשוב להזכיר, אינן חוק טבע ואינן עומדות מכוח עצמן – חוק קדום, שלא ניתן להפרה. בסופו של דבר הן מעשה ידי אדם, מעשה שאנחנו מממנים, בידי מי שאנחנו מעניקים להם את הכוח לבצע ומאשרים את מעשיהם, לרוב, על ידי הסטת המבט…

אך לנו הכוח לתקן, ועוד נתקן. מצעדנו עוד ירעים.