עוד לא נולד ה… שיעצור את הזמן

חיילים מתעללים חומקים מן הדין בחסות הטיפול האיטי של מצ”ח והפרקליטות הצבאית, כמו גם בחסות תירוצים יצירתיים

בימים האחרונים, קיבלה עורכת הדין שלנו, אמילי שפר, תשובות מהפרקליטות המבצעית לגבי שני עררים שהגישה לפני שנים, בשמו של מתלונן פלסטיני, איימן עבד אלמקצור טביה. בשני המקרים, כמה לא מפתיע, העררים נדחו. שני המקרים ראויים לעיון, כי הם שופכים אור על הדרך שבה חומקים חיילים מתעללים מעונש.

המקרה הראשון התרחש בשלושה בנובמבר 2008, כאשר הגיע טביה למחסום עזון עטמה, ושם הותקף על ידי מספר חיילים שהונהגו, לדבריו, על ידי סמ”ר בשם שי. החיילים כבלו אותו, כיסו את עיניו בפלנלית, והמשיכו לתקוף אותו אחר כך. לעדות על התקיפה של טביה נמצאה עדות תומכת מפתיעה – חיילת בשם סיון מסרה גם היא עדות על כך שהחיילים תקפו פלסטיני.

אף על פי כן, החליטה הפרקליטות לעניינים מבצעיים שלא להעמיד אותו לדין. חקירת מצ"ח הסתיימה ב-17.8.09; הפרקליטות סגרה את התיק ב-19.4.10. ביקשנו לקבל את חומר החקירה, כדי להגיש ערר, וזה נמשך עד ה-24.5.11, כלומר בין סגירת התיק על ידי הפרקליטות והגעת החומר לידינו חלפה יותר משנה, שנה שבה השעון לא עצר מלכת. למידת החומר שבתיק דרשה זמן, והגשנו ערר ביולי 2011, קרי שלוש שנים כמעט אחרי התקרית. לפני שבועיים, כלומר, שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, קיבלנו את תשובת הפרקליטות.

אז למה שי לא הועמד לדין? קודם כל, הגיעה הטענה החצופה-משהו שאומרת שטביה נכשל בזיהוי התוקפים שלו – זאת למרות שלא נערך לו מסדר זיהוי ראוי לשמו אלא רק מסדר תמונות, וזאת כשהפרקליטות עצמה מציינת בהגיון שמאחר והחיילים כיסו את עיניו, הוא עשוי היה להתקשות בזיהוי שלהם. הפרקליטות מצאה, עם זאת, ששי כנראה עבר על החוק, ראשית משום שקשר את עיניו של טביה שלא לצורך ושנית משום שהחזיק אותו עצור הרבה יותר זמן מהמותר. יש לציין עוד שאף ששי היה מפקד המחסום, וככזה אחראי על החיילים שכפופים לו, ואף שהפרקליטות הסכימה שמישהו במחסום תקף את טביה, היא לא הסכימה להעמיד את שי לדין מתוקף אחריותו הפיקודית. במאמר מוסגר, יש לציין שדו"ח ועדת טירקל, כמו גם דו"ח לאקונה שלנו, קראו לצה"ל להחיל על חייליו את האחריות הפיקודית.

אז למה הוא לא עומד לדין? ובכן, מציינת הפרקליטות, הוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. זה חל עד שנה לאחר שחרורו של החייל. האירוע היה בנובמבר 2008. הפרקליטות נדרשה לשנה וחצי לפני שסגרה אותו לראשונה ולעוד ארבע שנים כדי לסגור אותו סופית. די היה בהתנהלות הזו כדי לוודא ששי לא יעמוד לדין.

המקרה השני אירע כחצי שנה לאחר מכן. טביה הגיע ב-26 באפריל 2009 למחסום סמוך לקלקיליה, יחד עם אשתו ובנו התינוק. במחסום הוא הותקף פיזית על ידי חייל בשם נתנאל, ולאחר מכן נעצר והוחזק במקום מספר שעות. תלונה הוגשה למצ”ח, הן נגד התוקף הן נגד מפקד המחסום, קצין בשם כפיר. באופן חשוד, המעצר כלל לא מופיע ביומני המבצעים של המחסום. יצוין שקצין אחר בשם כפיר, איש מת"ק, הגיע זמן קצר אחר האירוע למקום; תחילה נאמר לו שהמשטרה היא זו שהחליטה לעצור את טביה, אבל אחר כך נאמר לו על ידי החיילים שטביה נעצר משום שהוא “התחצף אליהם ואיים להגיש עליהם תלונות.” למרבה הפליאה, סיבה זו נשמעה גם לפרקליטות הצבאית כעילה מספקת לעיכוב.

התיק נגד נתנאל, המכה, נסגר משום שלדברי הפרקליטות החיילים שהיו במחסום, אף שלא זכרו כלל לדבריהם את האירוע, טענו שלא יעלה על הדעת שנתנאל יכה את טביה, והעובדה שהיו שני עדים פלסטינים – המתלונן ואשתו – לא שווה דבר, כי הם קורבנות, וכמו כן במצ"ח חשבו שיש סתירות בין עדויותיהם. גם ללא טענה כזו, מנסיוננו, במצ"ח מקנים חשיבות יתרה לעדותם של חיילים אל מול עדותם של פלסטינים. על כל פנים, סיכמה הפרקליטות בסיפוק, הן נתנאל הן כפיר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

התלונה של טביה הוגשה מיד אחרי התקרית. הפרקליטות סגרה אותה ב-20.6.11, יותר משנתיים אחרי התקרית עצמה. גם כאן, לקחה מצ"ח את הזמן ונדרשה ליותר משנה כדי לאפשר לנו לצלם את חומר החקירה. הערר הוגש ביולי 2012, ונדחה לפני כשבועיים. חוק השיפוט הצבאי חל על חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כשהפרקליטות גוררת כך את משך הטיפול בתיק, היא מאפשרת לחיילים לחמוק, פעם אחר פעם, מאימת הדין.

המחסומים הם נקודת משבר במגע בין הצבא ובין הפלסטינים, נקודה שדוד גרוסמן הבחין בה כבר ב-1987. במהלך האינתיפאדה השניה ואחריה, דיברו בצבא על “הרב”ט האסטרטגי,” החייל שעומד במחסום ומסוגל, בהחלטה שגויה, להדליק מחדש את השטח. ניתן היה לצפות, על כן, שהפרקליטות ומצ”ח יפעלו ביתר נחישות ומהירות כאשר מוגשת תלונה על המתרחש במחסומים – רוב הפלסטינים לא טורחים להתלונן. אלא שכפי שאנחנו רואים פעם אחר פעם, זה לא המצב. פעם אחר פעם, רשלנות חקירתית ודחיינות כפייתית מאפשרים לחיילים לחמוק מדין.

כשמצרפים לכך את העובדה שמצ"ח איננה ערוכה לחקור פלסטינים כיאות – חוקריה חסרים לרוב את ההכשרה הנדרשת – ואת העובדה שמספר החוקרים שלה לא מאפשר לה עמידה בעומס, המסר לחייל המשועמם, העצבני, שעומד במחסום ורוצה לפרוק את תסכוליו על חף מפשע שלא יכול להגן על עצמו ברור מאד: עשה מה שלבך חפץ. שום דבר לא יקרה לך. אלה רק פלסטינים.