איך עפרה לא שמרה על השבת, והשבת לא שמרה עליה

ממש בימים אלה, לאחר שפינו את עמונה, על המדינה לפנות גם תשעה בתים שנבנו באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית בעפרה. ככל שמתקרב מועד הפינוי, גוברים קולות המחאה מצד מתנחלי עפרה. על כן, כשירות לציבור, החלטנו להציג מחדש את הסיפור הזה.

עפרה היא שמנה וסלתה של תנועת ההתנחלות. תושביה אוהבים להתרפק על כך שכאשר הוקמה בשנות ה-70, שתל בה שר הבטחון דאז, שמעון פרס, עץ. הם פחות אוהבים לדבר על כך שרוב עפרה בנויה על קרקע פלסטינית פרטית. זה נתון שאין עליו מחלוקת.

תושבי עפרה הנוכחיים לא מקפידים על שמירת זכויות שכניהם הפלסטינים יותר מן המייסדים. בתחילת 2008 הבחינו תושבי הכפר הפלסטיני עין יברוד בבניה חדשה שהחלה על אדמותיהם. ביודעם שאם לא ינקטו בפעולה משפטית מהירה, יהיה כאן עוד מקרה של סיפוח דה פאקטו, פנו התושבים לרשויות באמצעות ארגון יש דין בדרישה לעצור את הבניה הבלתי חוקית. המנהל האזרחי בדק את מעמד הקרקע וכבר הוציא – עוד בשנת 2007 – צווי הפסקת עבודה ואחר כך צווי הריסה לתשעת המבנים החדשים, אבל כרגיל נמנע מלאכוף אותם.

אחרי שהנסיונות לשכנע את הרשויות לבצע את חובתן החוקית ולהרוס את המבנים הבלתי חוקיים כשל, עתרו התושבים לבג”ץ יחד עם הארגונים יש דין ובצלם בדרישה ליישם את צווי ההריסה ולמנוע את אכלוס הבתים.

השטן בפרטים הקטנים ולכן כאן חשוב לעקוב אחר לוח הזמנים. העתירה הוגשה ב-4 ביוני 2008; באותו היום הוציא שופט העליון, אדמונד לוי (כן, ההוא מדו”ח לוי) החלטה שמורה למדינה למסור את תגובתה בתוך עשרה ימים. ב-19 ביוני הודיעה המדינה כי אכן יש מקום לצו שיאסור על שימוש במבנים או על אכלוס שלהם, והשופט לוי הוציא צו כזה באותו היום עצמו, כשהוא אוסר גם על חיבור המבנים הקיימים לתשתיות מים, ביוב וחשמל.

כחודש לאחר מכן, נאלצנו להגיש “בקשה להבהרת הצו”; הסיבה היתה התנהלות צינית באופן יוצא דופן של המדינה, שטענה שמאחר והצו של לוי הופנה כלפיה, היא איננה יודעת האם הוא חל על האזרחים הישראלים שבין הגשת העתירה להוצאת הצו פלשו למבנים.

איך קרה שלמרות העתירה הבתים אוכלסו? מסתבר שגזל קרקעות דוחה שבת. כידוע, על יהודים מאמינים חל איסור לעשות בשבת שורה של מלאכות, אלא במצב של פיקוח נפש. הרב של עפרה, אבי גיסר, הוציא פסק הלכה שמאפשר בניה במשך שבעה ימים בשבוע כדי להשלים את אכלוס הבתים לפני שבג”ץ יספיק לפסוק בנושא – מתוך תפיסה שאם הבתים יאוכלסו, המדינה תתקשה להורות על פינויים. שימו לב לתאריך הפרסום: ה-12 ביוני 2008, שמונה ימים אחרי הגשת העתירה ושבוע לפני תשובת המדינה.

גלגול העיניים של גיסר נענה בגלגול עיניים מצידה של המדינה: שר הבטחון דאז אהוד ברק הכריז שמאחר והבתים אוכלסו, אין בדעתו להרוס את המבנים. כלומר, הוא הכשיר את הנבלה. בהודעה לבג"ץ שהוגשה בשמו הוא הסביר שהצו אסר על אכלוס הבתים וחיבורם לתשתיות, אך לא הורה על פינוי פולשים וניתוק תשתיות שחוברו בניגוד להחלטת בית המשפט. כך – הילכו שניים בלתי אם נועדו? – חברו להם פלפול משפטי ופלפול הלכתי מופרך כדי לסכל את שלטון החוק.

שופטי בג”ץ כתבו על כך מילים קשות: “מתקבל הרושם כי נעשו פעולות שמטרתן היתה קביעת עובדות בשטח וסיכול הבקשה לצו ביניים”. השופטים דרשו מהמדינה לנמק בכל זאת מדוע לא ימומשו צווי ההריסה. זה היה ב-24 במרץ 2009, כמעט שנה אחרי הגשת העתירה וכשלוש שנים אחרי תחילת הבניה הבלתי חוקית. המדינה, אגב, טענה בבג”ץ שהמשטרה פתחה בחקירה כדי לברר מי אכלס את הבתים ועל דעת מי. המשטרה גררה את החקירה בנושא ואחר כך סגרה אותה בשקט.

זה היה ב-2009, והנה אנחנו ב-2017. איך הגענו הלום? ובכן, המדינה ניסתה כמה קווי הגנה. היא הודתה שאכן המבנים בנויים על אדמה פלסטינית פרטית, אבל טענה שהעותרים אינם בעלי הקרקע. היא טענה שיש כאן בעיה רגישה מאד: “שהסוגיות המתעוררות לגבי תשעת המבנים נושא העתירה נכונות לגבי בתי[ם] רבים בעפרה” – ובמקום שתראה את חובתה ליישם את החוק על המבנים הרבים הללו, היא החליטה להתיר להתפלל עם העבריינים ולהכשיר את השרץ כי שרצים כה רבים כבר הוכשרו.

בינתיים הזמן נגרר, ונגרר, ונגרר. בפברואר 2015, דחה בית המשפט את כל טענות המדינה והמתנחלים. הוא קבע שהתרגילים המסריחים של הבניה המהירה בשבת והאכלוס המהיר כדי לעקוף את החוק הם שיקול בעד ההריסה. מהיותו רחום וחנון, העניק בית המשפט למדינה שנתיים כדי להרוס את המבנים.

השנתיים הללו פגו ב-8 בפברואר. בפסק הדין, קבעה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור ש”עד לתום פרק הזמן שנקבע יש לאכוף את צווי ההריסה ללא נסיונות נוספים לדחיית הקץ, כמקובל, לצערי, בתיקים מסוג זה”. אף על פי כן, בתחילת פברואר 2017 דחה בג"ץ את פינוי תשעת הבתים בחודש, בעקבות בקשה של הדיירים לדחות את הפינוי בשלושה חודשים.

נראה אם המדינה אכן תעמוד בכך.