מצ”ח והפרקליטות הצבאית מציגים: כך ממסמסים חקירה

מישהו ירה ברגלו של אשרף מוחמד גמאל תופיק בבילעין ב-2009. גורמי החקירה בצה”ל עשו כמיטב יכולתם לוודא שלעולם לא נדע מי

ביום שישי, ה-16 בינואר 2009, ירה מישהו מאנשי כוחות הבטחון הישראלים קליע ברגלו של תושב בילעין, אשרף מוחמד גמאל תופיק. הירי, לדבריו, בוצע ללא כל פרובוקציה, הגיע לאחר שהסתיימה ההפגנה, וכתוצאה ממנו נאלץ תופיק לעבור ניתוח ולאבד את מקצועו ככדורגלן. ב-4.11.13 סגרה הפרקליטות לעניינים מבצעיים את התיק, כשהיא מגיעה למסקנה שאין כל ראיות בו.

רגע, אתם אומרים, יש לך טעות פה. אתה אומר שהירי בוצע בינואר 2009, אבל סגירת התיק בנובמבר 2013. יש יותר מארבע שנים בין אירוע אחד למשנהו. יש לך טעות פה.

אז זהו, שלא; זה לב העניין. נציג את רצף האירועים באופן כרונולוגי, כפי שהוא מתבסס על עבודתה של עו"ד אמילי שפר עומר-מן. אבל לפני זה, צריך לומר משהו. העדות של תופיק לא נטולת בעיות, ובנקודות מסוימות הוא סותר את עצמו. העובדה, עם זאת, היא שהוא נפצע והפך לנכה. חקירה מהירה היתה עשויה לברר מה התרחש פה. אבל, כפי אפשר לראות מרצף האירועים שלמטה, לא זה מה שקרה.

16.1.2009 – הפגנת יום שישי בבילעין, אלימה יותר מהמקובל. החיילים יזכרו את האירועים אחר כך כי במהלכה, באופן חריג, נפצע גם חייל. לאחר ההפגנה, יורה איש בטחון כלשהו בתופיק. הוא מפונה לבית חולים ומגיש באמצעותנו הודעה (מקבילה לתלונה) למצ”ח.

24.5.09 (יותר מארבעה חודשים לאחר התקרית) – מצ”ח ירושלים מאשרים שהתקבלה ההודעה אצלם.

2.7.09 – הפרקליטות לעניינים מבצעיים מודיעה לנו שהיא מטפלת בתיק.

4.8.09 – הפרקליטות לעניינים מבצעיים מודיעה שהיא הקפיאה את החקירה “לשם בירור מול גורמי צבא." מה זה אומר? זה אומר שהתיק מועבר לתחקיר מבצעי, והחקירה מושהית.

14.2.10, שנה וחודש אחרי התקרית: הפרקליטות המבצעית אומרת שהתיק בטיפול.

14.10.10, שנה ותשעה חודשים אחרי התקרית: הפרקליטות המבצעית מודיעה שהתיק בטיפול.

14.4.11, שנתיים ושלושה חודשים (!) אחרי התקרית: הפרקליטות המבצעית מודיעה שהתיק בטיפול.

29.11.11, שנתיים ויותר מעשרה חודשים אחרי התקרית – דיווחים על כך שאטלנטיס עלתה מן הים שדגים מטפסים על עצים, שחתולים וכלבים מסרבים להיות אויבים ושמצ”ח פתחה מחדש את החקירה בתיק.

שזה נחמד, רק שיש שתי בעיות עיקריות בפתיחת חקירה בשלב מאוחר כל כך:

א. הסיכוי למצוא ראיות אפסי. אין זירה שאפשר לדבר עליה, במיוחד לאור העובדה שמאז התקרית צה"ל הואיל לציית לפסיקת בג"צ והזיז את הגדר; והזכרון האנושי מטשטש במהירות.

ב. גם אם היו ראיות, חייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי תוך חצי שנה לאחר שחרורו, או שנה במקרה חמור במיוחד. כלומר, גם אם מצ”ח היתה מוצאת את האשם ביום תחילת החקירה, מה שכמובן לא קרה, הרי שבהתחשב בכך שחלפו שנתיים ועשרה חודשים, רוב הסיכויים הם שהם לא היו יכולים להעמיד אותו לדין, אלא אם היועץ המשפטי לממשלה היה מחליט על כך – מה שבפועל כמעט ולא קורה.

ואחרי ההפסקה המתודית הזו, נחזור לכרוניקה:

8.12.11 – מצ”ח ירושלים יוצרת איתנו קשר ורוצה לקבוע ראיון עם הקורבן. לאחר שורה של דחיות, כולל מקרה שבו הוא מגיע לפגישה שנקבעה על ידי מצ"ח ולא מוצא אף אחד שיכול לגבות ממנו עדות, מצ”ח גובים ממנו עדות ב-30.1.2012, כלומר חודשיים אחרי תחילת החקירה ששבה מן המתים.

19.2.12 – מצ”ח מראיינים את הקמב”צ של הגדוד שהשתתף באירוע. הוא אומר שהוא לא זוכר כלום בגלל חלוף הזמן, וזה נשמע סביר לגמרי. אחרי הכל, זו היתה תקרית זניחה מנקודת מבט צבאית, וחלפו יותר משלוש שנים.

20.2.12 – מצ”ח מקבלים תרגום של המסמכים הרפואיים שמעידים על הפציעה, משהו שהפרקליטות לעניינים מבצעיים יכלה לקבל כמעט שלוש שנים קודם לכן, אבל למה להיות קטנוניים.

11.3.12 – שלושה שבועות לאחר מכן, מצ”ח מראיינים שוב את הקמב”ץ. לדבריו הוא אפילו לא זוכר אילו כוחות היו מעורבים באירוע. כי, נו, שלוש שנים חלפו וזה לא היה בדיוק הקרב על החווה הסינית.

8.3.12 – מצ”ח מראיינים את המג”ד. הוא טוען שלא היה כל ירי באירוע, על אחת כמה וכמה לא ירי חי; ושלא יעלה על הדעת שחיילי הסיור שלו ישקרו בנושא.

11.3.12 – מצ”ח מראיינת שוב את המג”ד, שאומר לאור חלוף הזמן, אין מסמכים בגדוד שלו שמתעדים את התקרית.

13.3.12 – מצ”ח מנסה, ונכשלת, לשים את ידיה על היומנים המבצעיים של הכוחות. לאור חלוף הזמן, הם לא נשמרו.

25.7.12 – יותר מארבעה חודשים אחרי פעולת החקירה האחרונה, מצ”ח מראיינת קצין נוסף, בדרגת רב סרן, והוא לא חושב שהיה ירי חי.

31.7.12 – אנשי מצ”ח מראיינים קצין נוסף בדרגת סגן אלוף, והוא אפילו לא זוכר מי היה תחת פיקודו – אחרי הכל, זה היה שלוש שנים וחצי קודם לכן.

1.8.12 – באיחור של שלוש שנים ושבעה חודשים, מצ”ח חוקרת באזהרה את המ”מ. הוא זוכר את החייל שלו שנפצע, חושב שבוצע ירי של רוגר אבל לא בטוח – והוא זוכר שכשהוא הגיע חזרה לבסיס, היה דיווח על פלסטיני שנפצע. הקצינים הקודמים שרואיינו לא זכרו את זה. צריך לציין שהעדות שלו, שבה הוא אומר שייתכן שנורה ירי חי, סותרת את עדותו של המג”ד – ובתור מי שהיה קרוב יותר לשטח, צריכה לקבל יותר משקל.

28.10.12 – כמעט שלושה חודשים לאחר פעולת החקירה האחרונה, מצ”ח חוקרת את החייל שנפצע. הוא משוכנע שלא היה ירי חי, על כל פנים לא על ידיו; לדבריו, הוא ביקש אישור לירי כזה אבל לא קיבל, וירה כדורי גומי.

11.11.12 – מצ”ח חוקרת באזהרה חייל נוסף בכוח, שזוכר גם הוא ירי גומי אבל לא ירי חי.

16.11.12 – מצ”ח חוקרת באזהרה את הרס”ר, שמכחיש כל ירי ואומר שהכוחות השתמשו אך ורק ברימוני גז. העדות הזו נסתרת על ידי כל העדויות האחרות.

18.12.12 – מצ”ח חוקרת חייל נוסף, שאומר שהם ירו כדורי גומי ושהוא חושב שלא יהיה ירי חי.

18.12.12 – מצ”ח מראיינת רופא בדרגת סגן אלוף, שאומר שאין טעם לראיין את אנשי מג”ב, כי הם מבצעים פעולות כאלה על בסיס שבועי והם לא יזכרו כלום. הוא כנראה צודק. ואין ראיות לכך שמצ”ח ניסו לחקור את אנשי מג”ב.

4.11.13 – הקץ לקומדיית הטעויות: כמעט שנה אחרי פעולת החקירה האחרונה וארבע שנים ועשרה חודשים אחרי הירי בתופיק, הפרקליטות לעניינים מבצעיים סוגרת את התיק מהיעדר ראיות.

אז מה היה לנו כאן? כשלון מהתחלה ועד הסוף. החקירה התחילה כמעט שלוש שנים לאחר התקרית, ומלכתחילה ספק אם היה לה סיכוי. חלף יותר מדי זמן.

אבל יש כאן נקודה קריטית יותר. כמעט כל העדים סותרים זה את זה. המג”ד אומר שהיה רק ירי גומי, לא ירי חי – אבל המ”מ חושב שהיה ירי של רוגר. הרס”ר חושב שהיה רק שימוש בגז – אבל כל שאר העדים מדווחים על שימוש בכדורי גומי. המסמכים הרפואיים מדברים חד משמעית על ירי חי. האם מישהו עשה את תרגיל ביתוניא, וירה קליע חי במסווה של קליע גומי? לעולם לא נדע.

צה”ל אומר לנו שוב ושוב שהוא צריך לנהל תחקיר מבצעי, ושהוא צריך שהחיילים שלו יאמרו אמת בתחקיר המבצעי  ושאשר על כן אסור שהתחקיר המבצעי יועבר לידי מצ”ח וישמש כראיה. אבל שימו לב מה קרה פה: אחרי שלוש שנים כמעט שבוזבזו על ידי הפרקליטות המבצעית, לאף אחד אין מושג מה קרה שם. הקצינים לא זוכרים אפילו מה היה הסד”כ שלהם. אף אחד לא סגור על איזה סוג חימוש הופעל. יש כוח מג”ב ערטילאי שנמצא באזור, אבל אף אחד לא יודע מה הוא עשה. יומני המבצעים לא קיימים יותר.

אם זה המצב, מה מטרתו של התחקיר המבצעי? לכאורה הוא אמור לספק לכוחות תובנה על מה שהתרחש כדי שהם יוכלו לשפר את ביצועיהם. אבל אם אף אחד לא זוכר מה נאמר בו, למה הוא נחוץ? ולמה אי אפשר לנהל את החקירה של מצ”ח במקביל, לא חודשים אחרי התחקיר?

ועדת טירקל, שדנה בהתנהלות של גופי החקירה הצבאיים, קבעה שחקירה חייבת להיות מהירה. כשנתיים קודם להמלצה הזו, בעקבות עתירה של ארגון "בצלם" והאגודה לזכויות האזרח, החליט הפצ"ר לקיים חקירות מצ"ח במקרי מוות – אבל לא במקרים חמורים פחות – במקביל לתחקיר המבצעי. יש לנו אינדיקציות לכך שבמצ”ח מתחילים להפנים בזמן האחרון את ההמלצות של ועדת טירקל, בדגש על חקירה מהירה יותר. אבל בינתיים, החקירה של הירי באשרף מוחמד גמאל תופיק היא ראיית התביעה מס’ 1 לכך שצה”ל לא יודע, אולי לא רוצה, לחקור את עצמו.

בתמונה: חיילי מג"ב יורים רימוני גז בהפגנה השבועית בבלעין, 1.11.2013. צילום: אקטיבסטילס. תמונת אילוסטרציה. לחיילים שבתמונה אין כל קשר לאירוע נשוא הרשימה.