במערך החקירות הצבאי יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל, והמערכת מכוונת לעמעום אחריות 

מי אחראי על מערך אכיפת החוק הצבאי, כאשר חיילים פוגעים בפלסטינים? מתברר שזו שאלה לגמרי לא פשוטה, שבצה"ל לא כל כך יודעים לענות עליה. ניהול החקירה עצמה היא באחריות מצ”ח, אבל זו לא תמיד מחליטה בעצמה על חקירה. במקרה של חשד לעבירה בעת פעילות מבצעית, ההחלטה על פתיחת חקירה מגיעה מהפרקליטות לעניינים מבצעיים. אלא שלאף אחד מהם אין בעצם בקרה על האופן שבו מתנהלות חקירות.

כמדי שנה, פרסמנו היום דף נתונים על אכיפת החוק על חיילי צה"ל החשודים בפגיעה בפלסטינים. בדף הנתונים הנוכחי בולטת היעדרותו של נתון קריטי: בצה”ל לא ידעו לומר לנו כמה תלונות הוגשו בכלל נגד חיילי צה”ל בשנת 2014.

איך זה קורה? ובכן, נתחיל מזה שפלסטיני המעוניין להגיש תלונה על פגיעה מצד חיילים לא יכול סתם להכנס לבסיס מצ”ח ולהתלונן – פשוט כי אין כאלה בגדה המערבית. כדי להגיש תלונה, יכול הפלסטיני לבחור בכמה דרכים, כולן עקלקלות.

הוא יכול לנסות להגיע לתחנת משטרה ישראלית בגדה, אבל כדי לעשות את זה הוא צריך: א. ליווי, כי בחלק מהמקרים התחנה נמצאת בתוך התנחלות; ב. לקוות שיהיה חוקר דובר ערבית ביום שיגיע לשם, כי אין כזה דרך קבע; ג. לקוות שהתלונה לא תלך לאיבוד בדרך למצ”ח, וראינו תלונות רבות הולכות לאיבוד במסע הזה. לחלופין, הוא יכול לשלוח אותה דרך ארגוני זכויות אדם, ואלה יעבירו את התלונה (טכנית, קוראים לה "הודעה", כי התהליך לא מבלבל מספיק) ישירות לפרקליטות הצבאית.

למה? כי מצ”ח, כאמור, לא תמיד מחליטה על פתיחת חקירה; נדרשת לכך לעתים קרובות החלטה של הפרקליטות, שעל פי הנסיון יכולה להתקבל בתום חודשים עד למעלה משנה מיום התלונה. אז במקום שהתלונה תועבר למצ”ח ומשם תגיע לפרקליטות, ואז תוחזר למצ”ח, עדיף להעביר אותה ישירות לפרקליטות. הפרקליטות, אם תחליט לפתוח בחקירה, תעביר את התיק למצ”ח; זו בתורה תגיש את תיק החקירה חזרה לפרקליטות הצבאית, שתחליט האם להגיש כתב אישום, או להחזיר את התיק למצ"ח להשלמת חקירה, ותמתין לקבל אותו שוב להמשך טיפולה.

במקום שני צעדים (תלונה למצ”ח מולידה ישירות חקירה; התוצאות שלה מועברות לפרקליטות), יש לפחות ארבעה: 1. הגעת התלונה לפרקליטות. 2. החלטה של הפרקליטות האם לפתוח בחקירה. 3. העברת התיק למצ"ח, שם נערכת חקירה. 4. החלטה של הפרקליטות ביחס לחקירה.

עכשיו בואו נוסיף עוד משתנה: כאשר הפרקליטות מקבלת דיווח על פגיעה בפלסטיני, היא פותחת תיק ונותנת לו מספר. כאשר התיק עובר למצ”ח לצרכי חקירה, הוא מקבל מספר חדש. כאשר הוא חוזר ממצ”ח לפרקליטות, הוא מקבל מספר שלישי (מספר שני של הפרקליטות). אם הוא יישלח לחקירה ויחזור לפרקליטות, יהיה מספר חדש נוסף.

זו לא שיטת תיוק. זו שיטה לאיבוד תיקים.

מבולבלים? עכשיו תעמידו את עצמכם במקומו של פלסטיני שבסך הכל רוצה שהחייל שפגע בו ייחקר ויבוא על עונשו. במצב הזה, אפשר גם להבין מדוע אין לצה”ל מושג ברור על כמה תלונות הוגשו נגד חיילים בחשד לפגיעה בפלסטינים. הצבא יכול לומר לנו שהוא פתח ב-229 חקירות בשנת 2014, אבל לפרקליטות אין מושג כמה תלונות או מתלוננים הגיעו אליה, כי היא לא מבחינה בין סוגי מידע שמגיעים אליה; היא יכולה לקבל "דיווחים" מהיחידות הצבאיות או ממנה-עצמה, שמכילים יותר מאירוע אחד. היא גם לא יודעת כמה זמן נמשכת חקירה בתיק ספציפי.

זאת לא הבעיה היחידה, רק התחלנו. רשמית, הפרקליטות אמורה לפקח על החקירות של מצ”ח. בפועל, פעם אחר פעם מסתבר שאין לה מושג. אתה שואל על חקירה מסוימת, ולפרקליטות פשוט אין דרך לדעת מה קורה איתה. בפועל, בלשון דף הנתונים, “הפיצול בין שני הגופים יוצר מצב שבו אין כיום בצה”ל גוף אחד המנהל ומרכז את הטיפול בתלונות, עוקב אחרי התקדמות הליכי הבירור והחקירה, מודד את משך הזמן של החקירות, ומחזיק בראיה מערכתית המכוונת לייעול ומיצוי החקירות.”

כך אנחנו מגיעים למצב כמו בחקירת המוות של מוצעב בדואן אסחאק דענע, שבה אחרי שלוש שנים לחוקרי מצ”ח יש פחות מידע משהיה להם כשהתחילו את החקירה, כי הם הצליחו לאבד תיק רפואי. וכמובן שאף אחד מהפרקליטות לא טרח לעמוד להם על הראש ולשאול מה קורה, כי במבנה הנוכחי אין לפרקליטות מושג מה קורה במהלך החקירה.

ועדת טירקל, שפרסמה את הדו”ח שלה בפברואר 2013, שמה לב שנהלי החקירה של צה”ל לא הדוקים ודרשה פיקוח הדוק יותר ולוחות זמנים קבועים לחקירה ולהחלטה של הפרקליטות במצבו של תיק. היא הבינה שגורם הזמן הוא קריטי. אם לא תהיה חקירה אפקטיבית תוך זמן קצר, הראיות ייעלמו והזכרון האנושי ייטשטש מעצמו, גם אם אף אחד לא ינסה לעשות זאת במזיד. ועדת צ’חנובר, שאמורה היתה לקבוע כיצד ליישם את ועדת טירקל, המליצה על פרק זמן של 14 שבועות לכל היותר לקבלת החלטה האם לפתוח בחקירה, תשעה חודשים לסיום חקירה, ותשעה חודשים נוספים לקבלת החלטה בתיק. עד כה, צה"ל לא יישם את ההחלטות בנושא, אף שחלפו כמעט שלוש שנים מיום המלצות טירקל. מרגיש כמו חקירת מצ"ח סטנדרטית.

לגורם הזמן יש חשיבות מסיבה שניה: חוק השיפוט הצבאי קובע שאי אפשר להעמיד לדין חייל חצי שנה מיום שחרורו, או שנה במקרים של עבירות חמורות יותר. כלומר, ככל שהבחינה, החקירה, הבדיקה של החקירה והמספור החוזר של התיק נמשכים על יותר חודשים, כך גדל הסיכוי שגם אם החקירה הצליחה, קשה יהיה לפרקליטות הצבאית להעמיד לדין את העבריין – התיק צריך יהיה להיות מועבר לרשות אזרחית.

והתוצאה היא מערכת שאיננה בנויה לוודא את קיומה של אחריותיות (accountability) בקרב חייליה; זו מערכת שמעוניינת לגרום להם להבין שיהיה בסדר, סמוך עלינו.