כשהבית שלך הוא תפאורה, ואתה ניצב

תושבי הכפר אימאתין נתקפו בבהלה כשצה”ל פלש לכפר שלהם בכוחות גדולים בסוף חודש מאי. הסיבה? אימונים, וקצת הטלת אימה

תושבי הכפר אימאתין הופתעו בסוף מאי 2013, כשכוח גדול של חיילי צה”ל – מהעדויות שלפנינו, עולה שמדובר ככל הנראה בפלוגה – פלש לעת ערב לשטחי הכפר, התפרס בין הבתים, והתחיל לבצע תמרונים שמטרתם ככל הנראה אימוני לוחמה בשטח בנוי. הלוחמים, חמושים כמובן מכף רגל ועד ראש, שוטטו בין חצרות הכפר כשהם מעמידים פנים שהם משתמשים בו כשדה לוחמה. כל זה הלחיץ מאד את הנשים, הקשישים והילדים שבכפר. למחרת, שב הנוהל על עצמו: שיירה של רכבים צה”ליים מגיעה למרכז הכפר לעת ערב, כ-100 חיילים חמושים כדבעי יורדים מהם ומתחילים לדמות מצב קרב.

התיקים של "יש דין" מכירים מספר מקרים דומים: פלסטיני מתל רומיידה התלונן ב-2007 על כך שהבית שלו נבחר להיות מטרת אימונים. התשובה של החיילים לתלונתו על כך שהאימון עשוי להפחיד את אחיו היתה ש"זה לא עניינך." למה שזה יהיה עניינו, באמת? זה רק הבית שלו. באותה השנה ערך צה"ל תרגילים בכפר בית ליד, כשהחיילים משתלטים על בתים בעת לילה תוך ירי וצעקות. ב-2012, בדיר אסתיא, ערכו חיילים אימונים, לכאורה, כשהם משליכים – בין אם ברשלנות בין אם בזדון – רימוני הלם וגז לתוך בית מאוכלס. צה"ל טען אז, במכתב תגובה ל"יש דין", שלא מדובר באימון אלא ב"הפגנת נוכחות." בשנת 2009, נמסר לנו שהפצ"ר בוחן את התופעה, וכי לא ייערכו אימונים עד שתגובש מדיניות ברורה בנושא. מאז לא קיבלנו תשובה, ונראה שהפרקטיקה הזו נמשכת.

מבין העוולות שאנחנו מתעדים על בסיס יומי, הכיבוש לצרכי אימון של אימאתין הוא אחת הפחותות שבהן. אף אחד לא נפגע. החיילים לא הפעילו אלימות ולא בזזו את הבתים. הם אף נמנעו מכניסה לבתים לעצמם והסתפקו בשוטטות מטילת אימה בין החצרות. אבל, פעוטה ככל שתהיה התקרית בין שאר התקריות שלנו – טרור יהודי כנגד חקלאים, הצתות, גניבת קרקעות, ביזה, התעללות בעצורי שווא, הטלת אימה, ועוד ועוד – היא חשובה לא פחות מהן להבנת מהותו של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית.

והמהות הזו היא שלפלסטינים אין זכויות אדם בסיסיות. ברצות המפקד הצבאי, הם הופכים לניצבים בסרט המלחמה שהוא מביים. בשרירות ליבו, חצרותיהם מופקעות מהם כדי שחייליו יוכלו לשחק. עלה הרצון מלפניו, הם יצטרכו להתכנס בבתיהם ולרעוד מהקריאות בשפה הזרה שמשמיעים אנשים חמושים שרואים בהם אויבים.

חלק ניכר ממה שישראל עושה בשטחים מתורץ ב”צרכי בטחון.” הם יכולים להיות גמישים להפליא: יש צורך לשלוף ילדים פלסטיניים ממיטותיהם באישון לילה, כי השלכת אבנים שלהם היא איום על חיים. צורך כזה, כמובן, לא קיים כלפי מיידי אבנים יהודים, כי האבנים שלהם כידוע שוחרות שלום.

אבל את מה שקרה באימאתין אי אפשר לתרץ בצרכי בטחון. לא היו כאלה. צה”ל מחזיק ברוב רובו של הנגב, כמו גם בחלק ניכר מאוצר המדינה. אם הוא רוצה להתאמן בשטח שמזכיר כפר פלסטיני, יואיל ויבנה כזה באחד משטחי האימונים העצומים העומדים לרשותו. וזה בדיוק העניין: צה”ל לא היה מעלה בדעתו, לצרכי אימונים לקראת נחיתה בשכונת היוקרה ג’וניה שליד ביירות למשל, לפלוש לילה אחד לסביון או לקיסריה. אבל פלסטינים? הם לא באמת בני אדם; הם לא איש, לא אישה; הם רק חפץ, רק צל.

במאה ה-18, יכול היה וויליאם פיט “הזקן”, ראש ממשלת אנגליה, לרעום בפרלמנט ש”רוחות יכולות לנשוב אל תוך הבקתה הרעועה של האיכר הבריטי, והגשם יכול להכנס ללא מעצור, אבל למלך בריטניה על כל חילותיו אין רשות כזו.” לאיכר הבריטי של המאה ה-18 היו יותר זכויות – כל זמן שלא היה אירי, המקום שבו נולדו מה שלימים יהיו תקנות שעת חירום שלנו – מאשר לאיכר הפלסטיני של המאה ה-21.

האימון באימאתין הסתיים ללא נפגעים. לא תמיד זה כך. האימון שערכו המסתערבים של יחידת דובדבן בכפר ראמון באפריל 2012 הסתבך קשות: התושבים חשדו בחיילים המחופשים שהם גנבים, והסתערו עליהם. זה נגמר בפלסטיני הרוג ופלסטיני פצוע, שאחר כך גם עבר התעללות מצד החיילים. תשומת הלב הציבורית הופנתה אז להתעללות בפצוע, לא לעובדה שאימון של צה”ל נגמר בהרוג פלסטיני. כי, בסופו של דבר, מה שמטריד את צה”ל – כשתופסים אותו, על כל פנים – הוא הדאגה ל”ערכי צה”ל” יותר מאשר לתוצאות הבלתי צפויות של מעשיו, כל זמן שאפשר להצדיק אותם ב”צורך צבאי.”

מה שקרה בראמון יכול היה, בלי יותר מדי בלגאן, לקרות גם באימאתין. מספיק היה שכמה מצעירי הכפר ינסו לגרש את האנשים שפלשו לחצרם בשעת לילה, ולכך שהאחרונים היו מגיבים בירי בשטח בנוי ורווי אוכלוסיה אזרחית, כדי ליצור תקרית עמוסת נפגעים. כנראה שבצה”ל פשוט לא חשבו על האפשרות שפלסטינים יגיבו לכך שפולשים אל הכפר שלהם ועורכים אימונים בחצר שלהם בשעת לילה. הם הרי לא באמת בני אדם.

וישנה סיבה אחרת לאימונים בשטח פלסטיני, שבה הצבא לא יודה: הוא יכול היה לבנות כפר דמה על איזו גבעת חלפון בנגב, אבל לאימון באימאתין יש מטרה נוספת, נסתרת: להראות לתושבים מי בעל הבית. מי יכול לשבש את חייהם סתם כי בא לו. מי יכול לאלץ אותם להסתגר בבתיהם רק מעצם נוכחותו. הסיבה הזו, שעליה לא מדברים בקול, היא בסופו של דבר הסיבה המכריעה. ועל כן, למרות שהעברנו תלונה לפצ"ר, ודרשנו שתגובש מדיניות באשר להתנהלות הזו בכלל, לאור העובדה שהפצ"ר בוחן בעלצתיים את הנושא מאז 2009, אנחנו לא תולים בה תקוות רבות. הטלת האימה על תושבי הגדה חשובה מדי לצה”ל מכדי שהוא יוותר עליה.