דו"ח ועדת לוי טוען שאין כיבוש ונשען לשם כך על הצהרת בלפור (!). אז עם מה זה משאיר אותנו?

בימים אלה אנחנו מפרסמים את הדו"ח החדש שלנו, "חסר תקדים", שנכתב על ידי עו"ד אנו דעואל לוסקי וקרן מיכאלי, ומתפרסם במשותף על ידי "יש דין" והקתדרה לזכויות אדם על שם אמיל זולא. ״חסר תקדים" מתייחס – כלומר, לא משאיר אבן על אבן –  לאחד המסמכים היותר משונים שצצו בציבוריות הישראלית, דו"ח ועדת לוי.

זוכרים את דו"ח לוי? הוא הוזמן על ידי ממשלת נתניהו כדי למצוא שבב כלשהו ללגיטימיות משפטית למאחזים הבלתי חוקיים. הוא תוצר של ועדה שבראשה עמד השופט אדמונד לוי ז"ל, שנפטר לאחרונה. אתם עשויים לזכור אותו כשופט היחיד מבין שופטי בג"צ שקבע שההתנתקות בלתי חוקית. הנה מה שהיה לשר סילבן שלום לומר בנושא: "אני אגלה לכם: אדמונד לוי היה סגן ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד. הוא היה איש ליכוד, תושב רמלה, סגן ראש העיר מטעם הליכוד, עילוי משפטי. השר מאיר שטרית מינה אותו להיות שופט ב'דילים' עם אהרן ברק. הוא לא התחבר בכלל להוויה של בית המשפט העליון, לא הגיע לשום טקס, פשוט פרש בודד. אז כאשר ראש הממשלה מינה אותו, הוא לא הבין את מי הוא ממנה?" ויש שם עוד. נתניהו מיהר להודיע שיש לו אמון מלא בלוי, אבל הממשלה לא אימצה את הדו"ח שלו מעולם.

למה? כי דו"ח לוי הוא המקבילה של דו"חות-מטעם של חברות הטבק הגדולות בשנות השישים והשבעים, שטענו שאין שום סכנות בעישון או על כל פנים אין שום סכנות שהוכחו. לימים, יתברר שהדו"חות הללו היו חסכוניים באמת במקרה הטוב ומפוברקים במקרה הרע. כפי שמראה הדו"ח של לוסקי ומיכאלי, דו"ח לוי הוא עבודה משפטית כה רשלנית, שאם ממשלת נתניהו היתה מאמצת אותו, היא היתה מסתכנת בכך שתהפוך לבדיחה.

מה טוען דו"ח לוי? הטענה הראשונה שלו היא שאין כיבוש, כלומר שהשטחים שתפסה ישראל ב-1967 אינם שטחים כבושים. זו טענה בעייתית מאד. היא בעייתית מאד משום שמעמדם של שטחים איננו נובע מהחוקים של השולטים בהם אלא מהמשפט הבינלאומי, וזו נקודה שגם ועדת לוי לא ניסתה להכחיש. בלשון הדו"ח שלנו (עמ' 6), "מעמדו של שטח ככלל, ומעמד הגדה המערבית בפרט, אינו מוסדר על ידי דינים פנימיים של מדינות, כי אם על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי. כך, למשל, מדינה אינה יכולה להכריז ריבונות על הים הפתוח או על החלל – שטחים המוכרים, כל אחד בנפרד, כשייכים לכלל האנושות על פי אמנות וכללים מנהגיים בינלאומיים. אכן, האופנים השונים שבאמצעותם יכולה מדינה לרכוש שטח, או מנועה מלעשות כן, מוסדרים רובם ככולם על ידי המשפט הבינלאומי. […] באותו אופן, מעמד שטחי הגדה המערבית אינו יכול להיות מוכרע על ידי המשפט הישראלי לבדו. עם כך הסכינה אף ועדת לוי. שאלת הריבונות הישראלית באזור זה תלויה במסגרת המשפטית הבינלאומית הרלוונטית לנסיבות שבמסגרתן נטלה ישראל שליטה על השטח, האופן שבו הסדירה את שליטתה בו במשך השנים, ובהסכמות שאליהן הגיעה עם נציגי האוכלוסייה הפלסטינית המאכלסת אותו."

והמשפט הבינלאומי חד משמעי בנושא. החלטה 446 של מועצת הבטחון, מ-1979, קובעת שהשטחים הם כבושים ושההתנחלויות הן בלתי חוקיות. החלטה של מועצת הבטחון, נזכיר, מתקבלת פה אחד: גם ארה"ב לא התנגדה לה (אם כי היא נמנעה). החלטה 465 של מועצת הבטחון מ-1980 קובעת שההתנחלויות הן נסיון לשנות את הדמוגרפיה של הגדה המערבית ומגנה את המהלך הזה. דו"ח לוי לא מזכיר את ההחלטה הזו, כמו גם עשרות החלטות אחרות של העצרת הכללית של האו"ם. מבחינתו, הן אבק.

דו"ח לוי מתעלם, בנוסף, גם מפסיקה חד משמעית של בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג; זה, כשדן בשאלת חומת ההפרדה, קבע שהשטחים כבושים ושההתנחלויות בלתי חוקיות. בג"ץ, למשל, קבע שהחלטת בית המשפט הבינלאומי באשר להתנחלויות היא סוגיה שהוא לא יעסוק בה, אבל לפחות טרח להתייחס אליה; לוועדת לוי זה לא התאים.

דו"ח לוי מתעלם, בעצם, מכל ההיסטוריה של הכיבוש הישראלי בשטחים. צה"ל והממשלה התייחסו לשטחים ככבושים פחות או יותר מיומו הראשון של הכיבוש. מנשר מס' 3, שקבע את הוראות הצו בדבר הוראות בטחון בשטחים, קבע במפורש שבתי המשפט יקיימו את הוראות אמנת ז'נבה הרביעית "ומקום שישנה סתירה בין צו זה לאמנה האמורה, הוראות האמנה עדיפות" – אם כי סעיף זה בוטל זמן קצר לאחר מכן. משפטן ישראלי קבע כבר בספטמבר 1967 כי ההתנחלויות בלתי חוקיות; ובג"ץ התייחס לשטחים ככבושים בעשרות פסיקות. ניתן היה לצפות שלוי ז״ל, יידע זאת; אחרי הכל, במשך שנים ארוכות הוא שימש כשופט בבג"ץ.

לכל זה אין זכר בדו"ח לוי. אז רגע, מהי מסגרת המשפט הבינלאומי – שכאמור, גם דו"ח לוי מודה שהיא הכרחית – שבמסגרתה צריכה ישראל להתנהל בשטחים? לוועדת לוי יש פתרון: היא מחזירה אותנו להצהרת בלפור והכרזת סאן רמו.

וואלה. יש כאן שתי בעיות מרכזיות. האחת, שהיא שמה את לוי וחבריו לוועדה במעמדם של הטוענים שאין התחממות גלובלית – כלומר, כל כך רחוק מחוץ לקונסנסוס המשפטי שכבר אי אפשר להבחין בו בעין בלתי מזוינת. וזו עוד הבעיה הקלה.

הבעיה השניה, ושמבחינת ישראל חמורה הרבה יותר, היא שלא בלפור ולא סאן רמו מדברים על "מדינה." הם מדברים על "בית מדיני." הרשו לי להבטיח לכם שהמילה "מדינה" לא נעלמה משם משום שהיא היתה בלתי מוכרת לדיפלומטים של התקופה. כשוועדת לוי כותבת "ובכך הוכרה […] זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו," היא, בלשון המעטה, מקמצת באמירת האמת. כשדו"ח לוי דוחה את החלטות האו"ם בקשר לישראל, הוא שומט את עצם זכות קיומה.

ואם אין לנו כיבוש, אז מה מעמדם של הפלסטינים בשטחים? דו"ח לוי לא מתייחס לכך. יורשה לי, אם כן, לצטט טקסט שמופיע בהכרזת סאן רמו ושהדו"ח מעדיף להתעלם ממנו: "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא יהודיות הקיימות בפלסטינה." אז אם אין כיבוש, על ועדת לוי ללכת בעקבות סאן רמו ולהעניק לפלסטינים זכויות "אזרחיות ודתיות" מלאות. אחרת, קוראים למצב הזה אפרטהייד.

וזו, מותר לנחש, אחת הסיבות לכך שממשלת נתניהו לא אימצה את דו"ח לוי. אבל בינתיים הוא נמצא כאן, מצוטט בדו"חות אחרים, ומנסה להעמיד פנים כאילו לשאלה הזו יש שתי פנים. נו, ויש עדיין אנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח.

לקריאת הפוסט השני על ועדת לוי – ״טובל ושרץ בידו״, לחצו כאן

לקריאת הדו״ח ״חסר תקדים: ניתוח משפטי של דו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון״ מאת ארגון יש דין והקתדרה לזכויות אדם ע״ש אמיל זולא, לחצו כאן